לחזות מלך ביופיו

לחזות מלך ביופיו
על הסכנות העומדות בפני המיסטיקן היורד אל מרכבת האל-עיון פסיכו דינמי
מאת שי גיל-מטפל בתנועה, פסיכותרפיסט יונגיאני, מגשר משפחתי, עוסק בטיפול רגשי ובגישור משפחתי.

הקדמה:

בתלמוד ובספרות ההיכלות ויורדי המרכבה, אנו מוצאים אזהרה ייחודית ולא שגרתית, המיוחסת לתנא בן המאה הראשונה לספירה, רבי עקיבא, המדריך ומזהיר את אלו המבקשים לדעת את האלוהות, לעלות מהיכל להיכל עד לכסא הכבוד, על מנת "לחזות מלך ביופיו", כדלקמן:
תנו רבנן: ארבעה נכנסו לפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להן רבי עקיבא "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.." בן עזאי הציץ ומת..., בן זומא הציץ ונפגע עליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות... רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, עליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה.( בבלי, חגיגה יד ע"ב)
המפרשים והדרשנים הרבו לעסוק במה שידוע כמעשה "ארבעה שנכנסו לפרדס", ועדין כמדומני רב הנסתר על הגלוי. למה באמת כיוון רבי עקיבא, היחיד מבין הארבעה עליו נאמר "שעלה בשלום וירד בשלום", באזהרתו החידתית: "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים"?
במאמר זה בכוונתי לתהות על משמעות הסכנות האורבות למיסטיקן היורד אל תוככי מרכבת האל, כמו גם אל פנימיות סתרי נפשו.
מבחן המים:
" היכל השישי היה נראה כיון שטורדין בו מאה אלף אלפי אלפים ריבבי רבבות גלי ים ואין בו אפילו טיפה אחת מים אלא מאור זיו אבני שיש טהור ..."(היכלות זוטרתי ).
בפתח ההיכל השישי, כפסע בפני מימוש משאת נפשו של המיסטיקן, כלתה נפשו לחזות "מלך ביופיו", צמאה נפשו למי החיים: "כאייל על אפיקי מים כן תארוג נפשי אליך אלוהים" ( תהילים מב ב`). כאן, לפני העלייה להיכל השביעי- מקום מושבו של המלך בכבודו ובעצמו, נופלות המסכות וההגנות, הגבולות בין פנים וחוץ מיטשטשים בשעה שהמיסטיקן נחשף ליורה המבעבעת של הלא מודע, המכה בו במלוא עוצמה וללא רחמים. ניתן אולי להתקרב להבנת החוויה הקשה, אם נקביל אותה לתהליך המובא בספר המתים הטיבטי, המתאר אדם שנפטר השרוי במצב דמוי חלום, שבו התשוקות, התאוות, והקונפליקטים הרגשיים הלא פטורים מחייו הקודמים, שבים אילו ולובשים צורות מפחידות של שדים ורוחות רעות. רק כאשר האדם מסוגל להכיר בכך שאין אלו אלא פרי דמיונו והשלכותיו, הם נעלמים והנפש יכולה להמשיך במסעה הרוחני . כדברי רב האי גאון, ההתנסות כולה היא במימד התוך נפשי שכן:" נראין לו שם מים רבים ואין שם מים כל עיקר, אלא...חזיון שוא ....ולא שהן עולים למרום אלא בחדרי ליבם רואין וצופין ..."(אוצר הגאונים מס` חגיגה ) . כאמור, במפגש הרה גורל זה עם עצמו, יעמוד המיסטיקן לבדו במבחן המים, קרי הוא יצטרך להכיל את תכני הלא מודע הנפשי הגועש:"כאלפי רבבות גלי ים", המאיימים להציף ולהטביע את סירת נפשו המיטלטלת בין המשברים. כפי שאנו למדים, יחידי סגולה בלבד כדוגמת רבי עקיבא שרדו את ההתנסות והצליחו "לעלות ולרדת בשלום". על מנת להתקרב ולהבין מה באמת התחולל בחדרי ליבו של המיסטיקן "היורד אל היכלות המרכבה" ומה התפקיד שמילאו המים בתהליך זה, ברצוני לעמוד בקצרה על המשמעות הסמלית של יסוד המים במיתוס היהודי והכללי.

"ה` על מים רבים"( תהילים כט ג):
היוונים הקדמונים האמינו כי העולם צף ומוקף על ידי מים, תאלס, הפילוסוף הקדם סוקראטי בן המאה השישית לפנה"ס הוסיף נחרצות:"הכל מים". עבור האלכימאים בימי הביניים, המים הם "הפרימה מטריה", היסוד הקדמוני:" הכל בא מהמים, ואל המים ומתוך המים, המים שותפים למים והמים אוחזים במים" .
מיתוס הבריאה המסופוטמי- האנומה אליש, מספר לנו כי החיים בקעו מבטנה המלאה מים של המפלצת- תיהמת- תהום ים. מיתוס הבריאה המקראי בספר בראשית מספר לנו על התוהו ובוהו המימי והחשוך שקדם למעשה הבריאה האלוהי, ולפי מדרש כונן, הארץ בעצמה נבראה ממים: "נטל גוש של שלג מתחת כסא הכבוד וזרק על פני המים באמצעו של עולם ונעשה ארץ".
האדם- המיקרוקוסמוס, בדומה לעולם- המקרוקוסמוס, מתהווה ונולד מתוך סביבה מימית המותאמת לצרכיו-מי הרחם הנקבי. המים ידועים כמטהרים וריטואל הטבילה, המשחזר במובן מסוים את השיבה לרחם וללידה, מבטיח את טהרת גוף האדם, בדומה למבול הקוסמי שטיהר את העולם מטומאת דור המבול ואפשר התהוות מחודשת של עולם מתוקן.
המים שיותר מכל יסוד אחר, מסמלים את מעמקיו הלא נודעים של הלא מודע הנפשי, מעוררים אצל בני האדם את תחושת המסתורין, את מרחב האפשרויות האין סופי, כמו גם את הפחד מהסכנות הטמונות במעמקי ים הלא מודע חסר הגבולות וההבחנות. מחד גיסא, המים העוטפים והמערסלים, ממיסים אותנו בתוכם ומזמנים בנו את תחושת האחדות האוקיאנית, כמו חזרנו למי הרחם העוברי, לאם הגדולה והמיטיבה. מאידך גיסא, מזומנת לנו סכנת התפרקות ואיבוד עצמי בחיקה של האם הנוראה-מרחב המים האין סופי והבולעני, שלא עומד על מקומו אף לא לרגע אחד, שכדברי הראקליטוס האפל מאפסוס: פאנטה ריי?הכל זורם ונמצא בתנועה מתמדת.
המים אם כן, מסמלים את הנפש הבראשיתית והלא מודעת, ים הפוטנציאלים הגולמיים המבעבעים בחשכת "התוהו ובוהו" הלא נודע, של טרום התהוות נפשית, טרם הופעת הלוגוס- הדיבור האלוהי המכונן, הקורע באחת את המים העזים, בלשונו הדרמאטית של מדרש כונן: " העיזו לפני הבורא ולכך נקראו מים עזים...מה עשה הקב"ה, הושיט אצבעו הקטנה וקרעם לשני חלקים ... ויאמר אלוקים יהיא רקיע, אל תקרי רקיע אלא קריע..." ואולם מדוע נזעק האל לקרוע ולהפריד את המים?

סקס טנטרי- בין עליונים לתחתונים:
סדר `בראשית רבה` דורש את היום השני לסיפור הבריאה המקראי כדלקמן: "פילג את המים...וכיפת רקיע נתן על המים כדי להבדיל את המים העליונים למים התחתונים. ומפני מה הפרישן הקב"ה, מפני שהמים העליונים זכרים והתחתונים נקבות וכשביקשו להשתמש זה עם זה בקשו להחריב את העולם..." ..."
האל המפלג את המים המבקשים לשוב ולהימזג אלו באלו, מזכיר לנו את האל הנזעק לסרס את הלוויתן הזכר ולהרוג את הנקבה: כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם ,אף נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, זכר ונקבה בראם. ואלמלא נזקקים זה לזה מחריבין כל העולם כולו" ( בבא בתרא עד- ע"ב- עה ע"א).החשש מפני תוצאות הרסניות ורגרסיביות של מיזוג מים תחתונים בעליונים, כמו גם הפחד מהארוטיקה העזה המתגלה בעומק מי התהום בין הלוויתן הזכרי והנקבי, מלמדים על מנגנוני הפיצול והשליטה בהם משתמש האל החרד מהמיניות הגואה בברואים, אך יותר מכך, הם מספרים לנו עד כמה האל החסר, נזקק בעצמו לתשוקה- ארוס המתגלה בתחתונים, אותה הוא מבקש להבליע בתוכו ולהפכה לארוס פנים אלוהי ( בשר הלוויתן שממולח, בדומה לאור הראשון, נגנזים בעליונים לטובת הצדיקים לעתיד לבוא ).
נראה לי, שהצורך של האל להפריד בין מים עליונים לתחתונים, כמו גם למנוע את זיווגם של התנינים הגדולים, מבטא למעשה את עקרון הקוטביות המינית המאפיינת את הבריאה: "שכל מה שברא הקב"ה שנים שנים נבראו זכר ונקבה"?( מסכת בבא בתרא ע"ד, ב`). כלומר ממהותה של המציאות הנבראת, הוא קיומה של זיקה ארוטית בין ניגודיה, יחס ארוטי זה הכרחי הוא על מנת לקיים את הבריאה המוגבלת על כל יחידיה. הסכנה טמונה בעצם מימוש המשיכה הארוטית, שכן בשל נטייתם של הניגודים המבקשים פעם בפעם לחזור ולהתערות זה בזה, עלול העולם להתעלות ולשוב למקורו, למצב התוהו ובוהו האחדותי והאין סופי של טרום בריאה, שבו " נשגב ה` לבדו" (ישעיהו ב` יא`). דומה כי האל שלנו מתגלה כמדריך מעולה לסקס טנטרי, המבקש ללמדנו כיצד לקיים את הדיאלקטיקה המפרה שבין הניגודים המשתוקקים ומנגדים זה את זה חליפות, קרי להשהות את האורגזמה ולאפשר תוך כדי כך מפגש ארוטי, יצרי, אוהב ומתמשך בין היסוד הזכרי לנקבי, בין עליונים לתחתונים, המקיימים וחוגגים הדדית את זיקתם, את ייחודיותם ואת נפרדותם.
ובכן, אם "המים-מים", קרי הזיקה הארוטית שבין הניגודים, היא אכן ממהותו של העולם האלוהי והאנושי כאחד, ממה בעצם מבקש רבי עקיבא להזהיר אותנו?

"אל תאמר מים מים."
מה עומד מאחורי האזהרה שרבי עקיבא חקק בתודעתנו במילים: "אל תאמר מים מים." ?
נדמה לי שהמיסטיקן היהודי, מבקש "לחזות מלך ביופיו", כלומר לבוא במגע עם האלוהות ההיולית והדינמית, לקבל כרטיס כניסה להיכל השביעי והעליון, היכל ערבות רקיע, ללא ספק "המסיבה הכי טובה בעיר", המתוארת בספר היכלות רבתי כשאון בלתי פוסק של שירה, ריקוד, הלל ושבח המהדהדים מפיותיהם של מלאכי עליון לאל הגדול והנורא:" נהרי שמחה, נהרי ששון, נהרי רצון, נהרי אהבה, נהרי רעות משתפכין ויוצאין מלפני כסא הכבוד ומתגברין והולכין...מקול ניגון כינורות חיותיו, מקול רינת תופי אופניו ומקול זמירות צלצלי כרוביו, מתגבר קול ויוצא ברעש גדול בקדושה....כקול ימים, כרעש נהרות, כגלי תרשישי שרוח דרומית טורדת בהן ...המון קולות ורעש גדול, הרבה היו עוזבין בו... " ואכן כפי שנרמז בסיפא " הרבה היו עוזבין בו", שכן השגב האלוהי הנוראי, המיסטריום טרמנדום בלשונו של רודולף אוטו, החינגה המטורפת הזו מאיימת לאיין ולפרק את האני, לבלוע אותו חיים, להוציאו ממש מדעתו (כפי שאכן קרא לבן זומא אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס, ראה להלן ), וברגע זה ממש נדרש המיסטיקן להכיל את עצמו, לשמור על נפרדות שפויה ולדמום. ניתן לומר בעקבות לאקאן, כי במפגש הטראומתי-נומינוזי עם "הממשי"- הדבר לכשעצמו, שאין לו ייצוג בתודעתנו, במפגש עוצמתי זה ניתן רק לשתוק.
רבי עקיבא מבקש להזהיר את המיסטיקן מפני שתי היפעלויות נפשיות מנוגדות בכיוונן. מחד, להישמר מפני התבטלות והתמוססות בתוך חווית המים המאיימת להציף את הנפש, אך מאידך, לוחש רבי עקיבא על אזנו של המיסטיקן, אל תדבר, על תברח לקרנות המזבח של המילה וגדרי השכל החוצץ בינך לבין החוויה החיה. דמום, היה נוכח, או בלשונו הנוקבת והתמציתית של ספר יצירה "בלום ליבך מלהרהר בלום פיך מלדבר ואם רץ לבך שוב למקום שכך נאמר והחיות רצוא ושוב".לנוכח ההתנסות העזה הפוקדת את המיסטיקן בפתח ההיכל השישי, אני נזכר בשתיקתו האיתנה של רבי נחמן מברסלב אל מול מבוכת החלל הפנוי והנעדר כביכול מאלוהות:" בהחלל הפנוי שהוא מקיף כל העולמות...אין שם שום דיבור...ועל כן המבוכות הבאים משם הם בבחינת שתיקה...וצריך רק להאמין ולשתוק שם". נראה לי שגם כאן, בעומדו על מפתן היכלו של מלך מלכי המלכים, אם אך ישכיל יורד המרכבה לשתוק ולהינשא על גלי האמונה, עשויה סירת נפשו לצלוח בשלום את משברי המים הגועשים, אלי חוף מבטחים ובשוך סערת הנפש, תהדהד בתוככי נפשו קול "דממה דקה": והנה ה` עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה`, לא ברוח ה` ואחר הרוח רעש לא ברעש ה` ואחר הרעש אש לא באש ה` ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א` יט,יא-יב ).

מבעד למסך ההשלכות נפגשות העיניים:
"כי מי שהו מגיע בצפייתו לאותו מקום נראין לו שם מים רבים ואין שם מים כל עיקר, אלא דמות בעולם כלומר חזיון שוא ....ולא שהן עולין למרום אל בחדרי ליבם רואין וצופין..." ( רב האי גאון )
רב האי גאון מבקש להזכיר לנו כי מבחנו של המיסטיקן המבקש לרדת אל סודות המרכבה, מתחולל כל כולו בחדרי ליבו, קרי במימד הנפשי. המיסטיקן העומד מול הריקות הבוהקת של "זיו אבני שיש טהור", פוגש למעשה את המלאות העודפת והלא מודעת שלו עצמו, עכשיו עליו להשיב ולנכס לעצמו את ההשלכות, לזהות כי "המים" הם למעשה חומרים לא מודעים ולא מעובדים של נפשו המבקשים בירור, זיקוק והטמעה בתוך כוליותו הוא, או אז תמלא משאת נפשו ומבעד לשיטפון ערפילי "המים מים", המאיימים תחילה להטביע את נפשו (בדומה אולי למים שבלעו את העלם נרקיס, שנפל בקסם המצמית והאפל של חיפוש עצמו- בבואתו, "שם" במי הבריכה ), יתבהר ויפציע גרעין העצמי העלום, הנקודה הפנימאית הטהורה, כלומר כל מה שהמיסטיקן חיפש "שם" בהיכל השמימי העליון, יתגלה בשלמותו במצבו המתוקן והמוכלל "כאן"- בחדרי ליבו הוא. בתוך שטף המים הגועשים, המסה קונפיוזה בלשונם של האלכימאים, המאיימת להציף את נפשו של המיסטיקן ולהטביעו באין אלוהי חסר גבולות ומודעות, נדרש המיסטיקן לווסת את רגשותיו, לראות מבעדם את אבן השיש הטהורה, זו יכולה להדהד את אבן החכמים האלכימאית המצרפת את הניגודים, או את אבן השתיה המוכרת לנו מהמיתוס היהודי הקדום: "אבן ירה הקב"ה בים ממנו נשתת העולם" (בבלי מסכת יומא דף נד/ב). בדומה לאבן השתייה באמצעותה וויסת הקב"ה את מי התהום הקדמונית שאיימו להציף את העולם, כך מחפש המיסטיקן את נקודת האיזון הפנימי שתווסת ותארגן את עצמותו על כל היבטיה המוארים והאפלים, המודעים והלא מודעים כאחד. רק כאשר יחזיר יורד המרכבה את ההשלכות, יוכל גם "לחזות מלך ביופיו", כלומר לראות לאשורו את יופיו האין סופי של האחר, שלא מבעד למסך ההשלכות, אלא כסובייקט לא ידוע, שלם ונבדל לכשעצמו, עימו הוא בא במפגש פנים אל פנים.
עכשיו(כשאנו קרובים יותר להבנה של הפוטנציאל הטרנספורמטיבי והמרפא, אך גם לסכנת ההיטמעות והפירוק, המתלווים למפגש האוהבים האינטימי בין המיסטיקן לאלוהות המארחת אותו בקרבה), מקבלת הסיפא באזהרת רבי עקיבא: "דובר שקרים לא יכוון לנגד עיני", משמעות מועצמת. שכן, ברוח דברי בעל היכלות רבתי, הדורש את תגובתו הרגשית של האל לתפילתם של יורדי המרכבה: " אין לי הנאה בכל בית עולמי שבראתי באותה שעה שעינכם נשואות בעיני ועיני נשואות בעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדושה..", ברור לנו כיצד בשעת חסד מעין זו, לאחר שכל המחיצות, המלבושים והצעיפים הוסרו, בקרבה העזה של פנים המשתקפות בפנים, כאשר עיני האוהבים מכוונים ונמזגים אלו באלו "כמים הפנים לפנים", כל מילה היא מיותרת, או יותר נכון, כל דיבור שלא נובע מפנימיות הלב עשוי להחוות כדבר שקר הטורף את נפשו של יורד המרכבה, המוצא את עצמו בבת אחת נזרק מתוך היכל המלך בחזרה אל תוך עצמו. טלטלה עזה ותהומית זו "מאיגרה רמה לבירה עמיקתה", יכולה להתגלות "כרצוא ושוב" קטלני עבור מי שלא השכיל להתקין ולמרק מבעוד מועד את כלי נפשו, כאן הביטוי הפיוטי המופיע בשיר השירים: "עזה כמוות אהבה", הופך לפתע לממשי ביותר, כאשר מה שלפני רגע נחווה כמימוש של הזיווג העליון, משאת נפשו של המיסטיקאי, הופך באחת לחתונת מוות, לשירת הברבור של איקרוס המרחף במרומים בשיכרון חושים נומינוזי, רק כדי לצלול עמוק אלי מותו במי-ים הלא מודע הקולקטיבי. בדומה לגורלו המר של עכביש הזכר המתפתה לזיווג האחרון שיידע בחייו עם זוגתו-האלמנה השחורה, "שרגליה יורדות מוות" ( משלי ה, ה` ), ריקוד אוהבים סוער שבסיומו ייערף ראשו וימצא את מותו בקרביה. כך אנו פוגשים בהיכלות רבתי את התיאור המתייחס לגורלו של בן עזאי שהציץ ומת: " אמר רבי עקיבא: בן עזאי זכה ועמד בפתח ההיכל השישי וראה זיו אבני שיש טהור ופתח את פיו שתי פעמים ואמר מים מים. בהרפסת עין חתכו ראשו והטילו עליו אחד עשר אלף מגזרי ברזל...".

הכניסה להיכל האהבה האלוהי:
הכניסה להיכל האהבה האלוהי מחייבת משנה זהירות. דמותו של בן זומא, אחד מארבעת התנאים שירדו אל מרכבת האל יחד עם רבי עקיבא, (עליו אומר המדרש התלמודי:" שהציץ ונפגע"), כמו בא להמחיש את הסכנה מפניה מזהיר רבי עקיבא. וכך בהמשך למעשה ארבעה שנכנסו לפרדס, מוסיף ומספר המדרש התלמודי: "תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו, `מאין ולאין, בן זומא? אמר לו, צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד שנאמר `ורוח אלהים מרחפת על פני המים` כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת. אמר להן רבי יהושע לתלמידיו, `עדיין בן זומא מבחוץ`" (בבלי מסכת חגיגה טו ע"א).
נראה כי בן זומא חטא בהפרזה במידת העיון, שלא ידע את הגבול ושקע בעיונו כבתוך מים רבים
שבלבלו עליו את דעתו, עניין זה ניתן גם ללמוד מן הפסוק שנדרש עליו:" דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו" ( משלי כה טז ). ומבאר ליבס: כאשר אדם מתנפל לתוך ההיכל בקריאות מים מים ועוטף בו את גופו ומרווה בו את צימאונו, התנהגות זו היא אינטימית מדי ואינה מטעימה למיסטיקאי היהודי שנדרש לשמור על כבוד קונו.
אברהמס, מעלה אפשרות, שמרחק שלוש האצבעות המפריד בין מים עליונים לתחתונים, רומז לפתיחת צוואר הרחם בשעת הלידה, או למגע ארוטי של שפתי הערווה הנשית ( על פי הפואטיקה של איריגארי המציעה את גוף האישה ונרתיקה כדימויים חלופיים לפאלוס) . גישה זו מדגישה את השלכות המימד הסקסואלי המתחייב ממעמד הכניסה אל "היכל המלך"- בית הסתרים הנמשל לנרתיק נשי ומכאן שיורד המרכבה נמשל לפאלוס הזכרי המשתוקק לדעת את סודותיו האינטימיים של האל. מכאן אנו יכולים להבין את הקריאה " מים מים", כרמז לתשוקה ולביטוייה- הלחות המימית של הנרתיק האלוהי המענגת מחד את המיסטיקן החודר אל תוך סודות גוף האלוהות הנשי ומשתוקק להישאר שם, אך מאידך יכול לאיים בבליעתו ובכיליונו, בבחינת וגינה דנטטה- פות נשכני בעל שיניים. עונשם של בן עזאי ובן זומא בא עליהם מאחר ו"הציצו" כלומר הסתכלו על הגוף האלוהי העירום, קרי, הפכו אותו לאובייקט סקסואלי, ללא קירבה אינטימית רגשית, ללא השתתפות מלאה ושוויונית- בגובה העיניים. המיסטיקן המסנוור מזיו אבני השיש, מעוצמת תשוקתו הפאלית, רואה רק מים מים, במובן זה הופך המפגש עבורו לחלקי ולמוגבל ועל כן בהכרח לשקרי, ועל כך נדרש: "דובר שקרים לא יכוון נגד עיני".
בימי הביניים ובעת החדשה, אנו מוצאים הד לסימבוליקה המינית, בעיון הקבלי והחסידי. כאן נמצא הקבלות המזהות בין המקובל- הצדיק, הנמשל לספירת היסוד- הפאלוס האלוהי המוריד ומעלה שפע. באמצעות התפילה והכוונות מעלה הצדיק מים נוקבים אל העולמות העליונים ובכך מעוררים את הזיווג בין הקב"ה לשכינתו, זיווג שמאציל שפע? מים דוכרין, החוזר ויורד אל העולם בתיווכו של הצדיק.
במובן זה הופך הצדיק, כמו גם המיסטיקן לשותף של האלוהות או לחילופין למתחרה אדיפלי במעשה האהבה עם השכינה האלוהית- אימהית. ההשלכות המיניות מוצאות ביטוי מרתק במשל המופיע: באבות דרבי נתן ומיוחס לבן זומא עצמו: " אל תציץ לכרמו של אדם ואם הצצת אל תרד ואם ירדת אל תביט ואם הבטת אל תיגע ואם הגעת אל תאכל ואם אכל נמצא טורף נפשו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא". נדמה כי בן זומא כמו חזה בלא יודעין את גורלו ואכן מי שהשיג ביודעין את גבולו של האל, מי שהציץ אל חדר המיטות האלוהי ואף ירד ואכל ללא גבול מהנקטר האלוהי המשכר והמעוור, סופו שנטרף מחיי העלם הזה והבא.

סוף דבר-"השלום" של רבי עקיבא:
עתה אנו מוכנים להישיר מבט אל רבי עקיבא עצמו, היחיד עליו נאמר ש" עלה וירד בשלום", מה ידע רבי עקיבא שלא ידעו האחרים, מה סוד "השלום שלו"?
הפרשנויות והמדרשים המתייחסים למונח "שלום", מחזקים את הרושם כי מדובר במונח המציין איזון דינמי ופורה בין היסודות המנוגדים בנפש האדם.
על אהרון הכהן הגדול, מסופר שהיה "אוהב שלום ורודף שלום", הוא היה ידוע ביכולתו לפייס בני אדם, כלומר להכיל ולמצע בין הרגשות המסוכסכים, עד שיתפייסו אלה עם אלה. המלך שלמה שהיה ידוע גם כמאהב גדול בעל אלף נשים, מתואר במדרשים "כמלך שהשלום שלו", תואר שמנקודת המבט הקבלית מתייחס לזיווג פורה בין ספירת היסוד הפאלית (המסומלת במילה `שלום`), לבין ספירת מלכות הנקבית ( המסומלת במילה `מלך`). ברוח זו עלינו להבין את המסופר על מרדכי במגילת אסתר כי הוא: " מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר". גם כאן נמצא רמז לסימבוליקה מינית נסתרת המפגישה בין היסוד הזכרי- מרדכי הקרוי על שם האל הזכרי הבבלי- מרדוך ( הבורא את העולם במאבקו עם האלה הגדולה- תיהמת) לבין היסוד הנקבי-אסתר הקרויה על שם האלה הפרסית- א?ס?ת??ה?ר היא אישתר הבבלית, האלה-האם הגדולה המייצגת את הקדושה והמיניות שבטבע.
ומכאן אנו מבקשים לחזור לרבי עקיבא שלנו. לא בכדי הוא מכונה "חכם האהבה", שידע להכיל, לצרף ולהשכין שלום בין (מים) עליונים ל(מים)תחתונים, שכגודל תשוקתו ואהבתו לתורה הרוחנית, כן בערה בו אש אהבתו לרחל אשת חיקו- ביתו של כלבא שבוע ובמשך 24 שנה בהם למד תורה בבית המדרש לא פסק מלצרף, לזקק ולהשכין שלום בנפשו המתגעגעת עד כלות לאהובתו משכבר. ואכן כאשר שב בראש מחנה של 24 אלף תלמידים, הוא מבהיר לתלמידיו שניסו לדחקה, כי אהבתה הגדולה של רחל היא היא שהוציאה מהכוח אל הפועל את חוכמתו, במילותיו:" הניחוה, שלכם ושלי שלה היא" כלומר הכול בזכותה ובזכות האהבה הגדולה. כאן נסגר המעגל, ארבעה נכנסו להיכל האהבה האלוהי, אך רק אחד- חכם האהבה נכנס בשלום וגם חזר ממנו בשלום. כעת אנו יכולים להבין את עומק הקריאה של רבי עקיבא, המזמין את המיסטיקן המבקש לדעת את שלום אסתר, המבקש את סודות היכל האהבה האלוהי, שלא להישאר מבחוץ, אלא להיות שותף מלא ואוהב בכל מאודו, אך מאידך גיסא, שלא לאבד את קרקע המציאות כלומר את הקשר והאחריות כלפי העולם הזה, שלא כמו בן זומא, ששכח את עצמו במרווח שבין עליונים- המציאות האלוהית, לתחתונים- העולם הזה הנעדר כביכול אלוהות, ולא חווה את השלמות הדינמית של מפגש והתערות היסודות המנוגדים "האוהבים ונושקים" זה לזה.
המיסטיקן, נדרש אם כן להכיל את הדיאלקטיקה הפרדוכסלית שבין האחדות לנפרדות, את הרגשת הנוכחות וההיעדרות הבו זמנית של הממשות האלוהית גם יחד, את המים הנמזגים במים, אך גם את הגבול הדק והשברירי שנפער בניהם, המאפשר לעולם הנברא להתקיים ולא להיבלע ולהתבטל באחדות ובחוסר מובחנות שהם ממהותו של עולם התוהו חסר הגבולות שלפני הבריאה.
דומה כי החיבור שבין הניגודים בתוך הנפש, כמו גם בין האדם לזולתו, מתאפשר דווקא בשל קיומו של מרחב פנימי. הפער ביני לבין עצמי פותח אפשרות להתבוננות רפלקטיבית ולהרגשת עצמי כולית, באותה מידה שהתהוות מרחב ביני לבין זולתי, מאפשר קיומו של מפגש מחייה ומשמעותי שכל אחד מיחידיו מקיים בנוכחותו הסובייקטיבית את זולתו, במעין מחול דינמי של התקרבות והתרחקות, רצוא ושוב בלתי פוסק, המהדהד עבורי את דברי הבעש"ט: " שאחר פנים לפנים וקירוב מוכרח להיות הסתר, בכדי שאז דווקא יכול לבוא לבחינת פנים לפנים בקירוב יותר. וכדרך הריקוד שמתקרבים וחוזרים ומתרחקים". סוף
הערות ומקורות