ריקוד הוא אהבתי הגדולה והבלתי נכזבת. מגיל 10 ועד היום אהבה זו חיה וסוערת בתוכי , אהבה שלא דעכה גם בתקופה ארוכה של מספר שנים שלא רקדתי. היא תמיד בערה בי וגם אם בבישנות ובחוסר בטחון עצמי.
אך הריקוד ההודי הגיע לחיי בטעות, בלי שים לב, פשוט נכנס אל חיי בדלת האחורית, בלי כוונה.
ריקוד הוא אהבתי הגדולה והבלתי נכזבת. מגיל 10 ועד היום אהבה זו חיה וסוערת בתוכי , אהבה שלא דעכה גם בתקופה ארוכה של מספר שנים שלא רקדתי. היא תמיד בערה בי וגם אם בבישנות ובחוסר בטחון עצמי.
אך הריקוד ההודי הגיע לחיי בטעות, בלי שים לב, פשוט נכנס אל חיי בדלת האחורית, בלי כוונה.
המיקום: מערב קנזינגטון, המכון לתרבות ואומנות הודו, לונדון. אני יושבת על המדרגות המובילות לבמת התאטרון של המכון, כי הרי אז, שנת 1993, לא היתה כיתה לריקוד הקאטק (הריקוד הקלאסי הצפון הודי) והשיעורים נערכו על במת התאטרון.
צפיתי בשיעור שלם ובסופו ניגשה אלי המורה, שושמיטה גוש, ושאלה מה היתה התרשמותי מהשיעור. ואני, צעירה ישראלית מבית דתי בגליל המערבי, שרק סימה צבא וטיול במזרח, לא יכולתי לקלוט את מורכבותו ועדינותו של הריקוד.
אך המורה, המורה היא ששבתה א ליבי.
מאז ובמשך 15 שנה היא היתה לי התגלמות העומק, עדינות ומורכבות הריקוד.
החלטתי ללמוד איתה. הרי הריקוד היה חלום ילדות ולונדון היה המקום שבו הכל היה אפשרי בשבילי.
הרגשתי שעם מורה זו אוכל להיפתח. העומק והשקט שלה אפשרו לי להתחיל את תהליך קילוף שכבות השיריון שעטפו אותי.
למזלי, לא היה לי כל קונספט לגבי הריקוד או כל מחשבה להפוך לרקדנית מקצועית.
פשוט הייתי.
פשוט הרשתי לעצמי לרקוד.
ושושמיטה לימדה והתיחסה אלי כאל כל תלמיד/ה הודית אחרת. עם אותם קודי התנהגות, אותו קצב לימוד איטי ויסודי ועם אותם ציפיות גבוהות ודרישות בלתי פוסקות לשלמות אומנותית .
היא היתה מקור השראתי ומקור ידע בלתי נדלה במשך 15 שנים: הייתי הולכת לכל השיעורים של כל הרמות שהיא לימדה. למדתי שירה הינדוסטנית ותיפוף על תוף הטבלה כבקשתה. בערבים מאוחר כשהיינו חוזרים משעורים, היא היתה מכינה לנו ארוחת ערב בסגנון הודי במטבחה החשוך קמעה ומספרת לי סיפורים על המאסטרים, חיי הרקדן, על המסורת, שירה וספרות.
שיחות אלו תמיד גלשו אלינו, תכונות האופי שלנו כאנשים שהיו מראה לחוזקינו וחולשתינו כתלמידי ורקדני קאטק.
כמה פעמים בחיי נתקלתי בתקופות משבר ענקיות שבהן כל חיי נשברו לרסיסים וכבר לא היתה בי היכולת לאסוף אותם ולחבר את עצמי בחזרה למה שהיתי. שנת 2000 היתה שנה שכזו. בנקודת השיא של המשבר, ממש על סף ההחלטה לוותר על הכל, הריקוד, היוגה והחיים באנגליה, החלטתי דווקה את ההפך ? ללכת לגמרי עד הסוף עם הריקוד.
לאחר 7 שנים של למידה, הצהרתי בפני מורתי על החלטתי לדבוק בריקוד עד הסוף. בשנה זו התחלנו אימונים אינטנסיבים שכללו שעורי טכניקה וכוריאוגרפיה שישה ימים בשבוע בין 4-6 שעות ביום.
בסוף שנת 2001 המורה שלי, לפי כללי מסורת הריקוד ההודי הקלאסי הציגה אותנו (אני וחברתי הטובה, אמינה) לעולם כרקדניות מן המיניין. היא הכינה לנו ואיתנו מופע בין שעתיים שכלל את כל הרפרטואר הקלאסי המסורתי כולל כוריאוגרפיות ולחנים שחוברו אך ורק בשבילנו.
קבל עם, כיאה למסורת ובפני קהילת הריקוד ההודי הקלאסי בלונדון הפכנו לרקדניות מקצועיות.
מורתי, שושמיטה קראה למופע Dwija ? The twice born. זה הוא שמו של הטקס שהברהמנים (מעמד הכוהנים בהודו) עוברים ובו באופן סימבולי הם נולדים מחדש לעולם הרוחני.
ואנו נולדנו שנית לעולם הריקוד
נולדנו והיינו לריקוד.
www.indiandnace.co.il 054-6262931
המאמר פורסם גם כאן »