שיטת טרייגר יודעת ללמד את המטופל כיצד לשחרר!
השיטה בנויה מחלק פאסיבי על שולחן הטיפולים בו המטופל חווה תנועה קלילה חסרת מאמץ האפשרית לגוף שלו ומחלק אקטיבי של תנועה עצמית עם אותן האיכויות.
ד"ר מילטןן טרייגר היה איש גדול , חזק בעל קואורדינציה מעולה וקשר טבעי מפותח עם הגוף . הוא היה אקרובט ומתאגרף - אדם שידע להשתמש בציר המרכזי באופן טבעי אך למד להעריך את התנועה הקלילה ואת הרכות , איכויות שלא היו טבועות בו מלכתחילה. בעקבות פיתוח שיטתו הוא הפך להיות מודל של רכות של זרימה של נינוחות ושל קלילות וכיוצא באלה איכויות שלהשגתן עמל שנים רבות ופיתח אותן לרמה הגבוהה ביותר כשהן משלימות את התכונות הטבעיות שלו המייצגות את הקוטב השני של האיכויות. לא פלא לכן שראה ערך ללימוד של נושאים אלה - רכות קלילות זרימה איחוד עם תחושת הנעימות החובקת כל.
לעומתו ניראה שד"ר איידה רולף הכילה תכונות מעין אלה באופן טבעי ואילו תכונות הקשורות בבניית ציר מרכזי תומך והשימוש בו לשם יעילות תנועתית ולשם הפקת יתר כוח דרך המערכת שלה, ניראה שאלה נחשבו לתכונות יקרות ערך לדעתה שכן היה עליה לעמול שנים ארוכות כדי להשיגן ואז ידעה ליהנות מאוד מההישג!
אין ספק שכל אדם זקוק לאינטגרציה של שני ההישגים של שני ענקים אלה שכל אחד מהם בורך מאוד בפן אחד ועמל קשה על מנת להשיג את הפן השני ובאופן טבעי באופן בו לימדו את ממשיכיהם נטו להדגיש את אותן דרכים לפיתוח אותו פן שהיה חסר אצלם ואפשר לומר שאת הפן השני לקחו כמובן מאיליו ולא טרחו להסביר לפתח ולתת לו את הערך הראוי.
"הוק אפ" - הבחירה באיכות של נעימות חובקת כל
בעברית הייתי מתרגם את המונח "הוק אפ" שתבע טרייגר במילים להתחבר לאיכות הנבחרת. מבחינתו ללא ספק האיכות הנבחרת היא תמיד הנעימות חובקת כל אשר אנו נמצאים בתוכה ורק צריכים ל"התחבר" על מנת לחוש את הימצאותה.
כל איכות יכולה להיות האיכות הנבחרת שלנו, ולמעשה כל אחד מאתנו עושה בחירה כזאת כל רגע מחייו - אך בדרך כלל הבחירה שלנו היא בחירה אוטומטית, בחירה לא מודעת אשר לא תמיד היינו בוחרים דווקא בה גם ברגע של פיקחון.
אין ספק שהבחירה העקרונית של טרייגר בהתחברות לאיכות של הנעימות החובקת כל אשר בתוכה אנו נמצאים, מאפשרת רגיעה כללית במערכת שלנו, רגיעה המאפשרת הקשבה יותר טובה ומדויקת הן לעצמנו והן למטופל. יתרה מזאת, בחלק מכריע של המקרים, הבחירה להתחבר ולחוש דווקא את האיכות הספציפית הזאת, תהווה מרשם מוצלח לטיפול נכון ולהקניית האיכות המדויקת לה זקוק המטופל. יחד עם זאת לא מן הנמנע להשתמש באותו עקרון של בחירת איכות ולבחור איכות אחרת כמו בטחון, אומץ, שמחה, קבלה או אהבה ולעיתים אפילו איכות של גאווה או שוויץ וגם תוקפנות יכולות להיות הבחירה הנכונה, הכול בהתאם למצבו ולצרכיו המיוחדים של המטופל.
תרגול האיכויות בתנועה מהווה טכניקה בפני עצמה של התחברות לאיכות הנבחרת. בתהליך התרגול אני גם מגלה את הבחירות הלא מודעות שלי - איפה אני נמצא היום, את איזו בחירה אני חי בדיוק עכשיו, ועד כמה אני משוחרר לבחור מתוך רצון חפשי בחירה אחרת ? כל אחד מאתנו מגלה שמבחירות מסוימות קשה יותר לעבור או להתנתק - הן כאילו מושכות אותנו כמגנט, ולעיתים רק אנליזה מדויקת המאפשרת לנו לראות כיצד הגענו לבחירה הבלתי מודעת שלנו ואיזה אופציות אחרות ניצבות מולנו, רק אז, היכולת לבחור מחדש מתקיימת. לעומת זאת ישנם ימים שאנו נמצאים בתוך זרימה כזו, שהמעברים מאיכות לאיכות קלים עלינו ביותר, כאילו משהו נישאר מודע אז לאורך כל הדרך שאין זהות בינינו לבין האיכות הספציפית שאנו חיים ברגע זה. שזה אני שמתנסה בדרכי קיום שונות, אך אין זהות בין האני שלי, לבין אף לא אחת מאיכויות הקיום אלא כחלק או כאופציה, כמי שיכול לחיות גם את זה, גם את זה וגם את זה, ולא משנה עד כמה איכות אחת סותרת או הפוכה מאיכות אחרת.
תרגול האיכויות בתנועה על כל פנים מהווה גם הקדמה לשימוש באיכות הנבחרת במשך הטיפול במגע על השולחן.
איך זה נעשה ?
ההזמנה לחיות את האיכות היא אמירה פנימית של המטפל שהוא מסוגל מוכן ומזמין את המטופל לחיות את האיכות הספציפית. לעתים על מנת שתהייה לכך משמעות ואפקטיביות האיכות צריכה להיות מדוברת ומוסכמת, אך הרשות, אם היא באמת קיימת, היא כבר תעשה את ה"עבודה " אפילו אם היא לא נאמרת במילים. כי רשות זה מרחב לחיים והחיים זורמים אל המקום שיכול להכיל אותם כמו מים המתפשטים למיכל שמכילם.
השקילה - התנסות ב"אי עשייה"
כיצד נלמד אדם שמחזיק את משקלו בכוח שריריו להשתמש באדמה כמשענת?
תפקיד המטפל הוא להוות בשלב ראשון גשר בין המטופל והאדמה, גשר שמאפשר לגוף המטופל לחוות סוף סוף קשר אל האדמה ומאפשר לו להניח למשקלו לזרום אל האדמה דרך המטפל.
איך עושים זאת? הסוד טמון ב"אי העשייה" - מטופל שאינו יודע לסמוך על מישהו אחר, הוא מומחה בזיהוי של עשייה כשמישהו מנסה לעשות לו משהו, ואין זה משנה כל כך אם זה לעשות לו, או לעשות בשבילו, כי הוא כבר מזמן נימצא בתגובה אוטומטית, תגובה של עשייה מצדו, תגובה שמשאירה אותו בשליטה, שהרי במודל הפנימי שלו לא קיימת עשייה של מישהו אחר (מבחינת גופו מכל מקום) שאפשר לסמוך עליה, כך שבמקרה הטוב הוא פשוט "עוזר" על מנת שזה יצליח ובמקרה הגרוע הוא פשוט מתנגד.
המיומנות של המטפל כאן נבחנת ביכולתו לגרום להתרחשות תנועתית המלווה בהתרחשות תחושתית מבלי שהמטופל יבחין שמישהו עושה לו משהו. לשם כך על המטפל לאחר שחיבר לידיו אחד האברים של המטופל, לדוגמא לאחר שתמך ביד של המטופל כך שהוא נושא אותה עכשיו על כפיו, עליו ליצור תנועה שלא באה מידיו אלא מרגליו, באופן כזה המטופל לא יבחין במאמץ השרירי ומשום כך לא יזהה שמישהו עושה לו משהו. מבחינתו ההתרחשות התנועתית שקוראת לו דומה למה שקורה לגופו כשהוא נישא בערסל או כשהוא נוסע ברכב או בכל מיכל שנע כשהוא בתוכו - המטופל משתמש במסד שעליו הוא מונח כמו שהוא נישען על כורסא בסלון - סוף סוף הוא מאפשר לעצמו לנוח, לא צריך עוד להחזיק את עצמו.
התנודה - מה תפקידה וכיצד היא מתבצעת
תפקידה הראשי של התנודה הוא באספקת אינפורמציה.
בתוך התנודה מתקיימת השקילה, איזה אינפורמציה עוברת כשמתקיימת שקילה ?
התנודה של האיבר הנשקל יוצרת מעין מכות ברקמות המחברות את האיבר אל מעבר למפרק הקרוב. עוצמת המכות היא פונקציה של כובד האיבר ושל עוצמת התנודה . האינפורמציה שעוברת הן למוחו של המטופל והן למוח המטפל קשורה לא רק לכמה זה שוקל, ( מידת המשקל שווה למידת הכוח הנדרש על מנת להרים את האיבר במינימום מאמץ), אלא, לרמת האיזון במתח השרירי ובמתח של רצועות האוחזות את האיבר מכל צדדיו. אינפורמציה זו חשובה ביותר ועשויה לאפשר יצירת איזון בטונוס הן של הרצועות המחברות והן של השרירים המחברים. שימוש נכון בתנודה בהקשר זה יהיה תמיד כשהיא מתבצעת סביב המישור החוצה של האיבר ולא בנטייה פנימה או החוצה ממנו כפי שאולי האבר נוטה באופן אוטומטי.
המטפל באותו זמן יכול לחוש בדיוק את האיזון או חוסר האיזון המתקיים סביב המפרק, עליו להתאים את עוצמת התנודה לטונוס באופן שהמטופל יוכל לקלוט את האינפורמציה ומוחו יוכל לעשות בה שימוש. בשביל זה המטפל צריך להיות לגמרי אחד עם המטופל - על מנת לקלוט בעצמו את האינפורמציה ולשנות עוצמה, הטיה, או כיוון, על מנת להגיעה לאינפורמציה משמעותית. אינפורמציה ש"מדברת" היא אינפורמציה שנותנת תחושה של קיום, אינפורמציה שלוכדת את תשומת הלב בצורה מספקת ולעיתים אף נוגעת רגשית.
איזה אינפורמציה עוברת ?
האם זה קשיח או רך? נוזלי או נוקשה, כמות הבשר ביחס לעצמות, הגדרת המבנה, הגדרת השרירים, הטונוס שלהם, הרמה ההתפתחותית שלהם. העור - מידת האלסטיות, החספוס או החלקות, עד כמה הוא אטום או פתוח וכולי וכולי.
סוג נוסף של אינפורמציה קשור לתגובה שרירית לתנועה : עד כמה להיות פסיבי הוא מצב נוח או בלתי נסבל, באיזו מהירות הפסיביות נלמדת, והיכן ההחזקה הראשית נמצאת.
בסיום הטיפול
חוזרים לתנועה האקטיבית של המטופל שמכילה בתוכה עכשיו את הרגיעה שהתרחשה תוך כדי הטיפול ואת ההזנה באינפורמציה שהתנועה הפאסיבית העניקה למטופל, עכשיו החוויה הקיומית שלו שונה והוא מטמיע את התחושות תוך כדי הליכה או כל תנועה שבא לו לעשות על מנת לחוש את עצמו, הוא לוקח איתו הביתה את התחושות ומקבל שיעורי בית להיזכר בתחושות האלה שוב בזמן מוגדר למשל בבוקר לפני ארוחת הבוקר או בערב לפני ארוחת הערב או בזמן שהוא מכין את ארוחת הצהריים וכד`, העקר שתהיה חזרה לתחושות מדי פעם ? להחיות אותן שוב ושוב מחדש ? שכן זה יהיה הרווח האמתי מהטיפול ? הלמידה שאפשר לבחור את התחושות ולו בעזרת היזכרות מחדש ב איך שהוא הרגיש בסוף הטיפול.
המאמר פורסם גם כאן »