סיפור חיי. איך הריקוד הצליח לשחרר אותי מהמקומות הכואבים ביותר של חיי. על הסגנון תנועה שצמח מתוכי - הטרייבל פיוז?ן ועל המופע שיצרתי ?שמונה לב אדום?.
בגיל מאוד צעיר הבנתי שהצד החזק שלי הוא בתנועה. שפת הגוף הייתה לי בית. שם הרגשתי שנוח לי. דרך הריקוד הרגשתי שמקבלים אותי כמו שאני. דרך הריקוד גיליתי את החוזקות שלי. יכולתי ללמוד, להתפתח וליצור. כך עם השנים הפכתי את הפרעת הקשב והריכוז שלי להשראת קצב וריקוד. החיים הביאו אתם עליות וירידות, מערבולות, גלים של אושר, גלים של כאב, גלים של שמחה, פרידה, געגוע, הצלחות, שקיעות ועליות.. אבל לפני שהתחילו כל אלה, בגיל 19וחצי, סומכת על החיים בנאיביות של ילדה כמובן, ילדתי את בתי הבכורה, ירדן (שהיא מתנת חיי). נישואיי הבוסר הללו נמשכו כשמונה שנים שבמהלכן רקדתי בתאטרון המחול ענבל .יום אחד הכל התנפץ, תמונת הזוגיות והביטחון שהיה לי נשברו. לפתע העמידו אותי בפני מציאות חדשה. לא ידעתי איך אני מתמודדת איתה, לא היו לי הכלים הרוחניים שיש לי היום. הרגשתי אבודה... הרגשה של חרדת נטישה התפשטה בבית החזה, פרפרים של פחד ומועקה שלא יכולתי לשאת יותר. שקעתי בדיכאון וחוסר רצון לחיות.
הכאבים ותחושת הקרקע שנשמטה תחת רגליי היו קשים מנשוא. הדבר היחידי שדרכו הצלחתי לשחרר את המועקה והאנרגיה הדחוסה שהצטברה בבית החזה שלי היה הריקוד. מצאתי את עצמי "מעסה" את בית החזה שלי בתנועות מעגליות של ספירלה מבפנים החוצה. התחלתי לנשום... תנועה חדשה שמקורה היה במרכז הגוף החלה לצמוח בתוכי. תנועה איטית שעברה אזור, אזור בגוף שלי והעבירה בו ריפוי,
נחמה והתעוררות אל משהו חדש. התחלתי לחקור את סגולותיו של ריקוד הבטן (הלא מסורתי) כפי שאני הכרתי אותו באופן בלתי מודע בהתחלה, אלא כתרפיה. עזבתי את להקת ענבל ויצרתי את המופע הראשון שלי כיוצרת עצמאית במחול, "סטיגמה" שעלה לראשון באולם סוזן דלל לפני כ-16 שנה. המופע הזה היווה פריצת דרך במחול האתני בארץ. החלו להכיר אותי. מאז המשכתי ליצור כשבדרך אני מצטרפת לעמותת הכוראוגרפים ומקבלת הכרה כיוצרת עצמאית גם ממנהל התרבות.
מעולם לא אהבתי מסגרות. מבחינתי כל סגנון ריקוד מסורתי הגביל אותי. התחלתי לפרוץ כל מסגרת אפשרית ולעשות שילובים בין טכניקות.
מחול ממזרח ומערב יחד. הסגנון הזה שמשלב בבסיסו את טכניקת ההפרדות והזרימה של ריקוד הבטן, יחד עם החזקת הגוף הגאה של המחול הספרדי, עם פוזיציות של אלות קדומות מהמחול ההודי ועם שפת התנועה האינסופית של המחול המודרני (מרתה גרהם ומחול עכשווי). טכניקת הסיבוב של המחול הסופי ועבודת הידיים מהמחול הפרסי. הכל התנקז אצלי לסגנון מחול חדש. אבל, תמיד "נפלתי בין הכיסאות". במחול המזרחי אמרו שאני רקדנית
מחול מודרני ומהמחול המודרני אמרו שאני "רקדנית בטן".
לריקוד שלי לא היה שם, לא הייתה לו כותרת. יום אחד גיליתי שקיים סגנון ממש דומה לתנועה שצמחה בתוכי. הוא נקרא טרייבל פיוז`ן, המשלב את המזרח והמערב וזה קיים כבר עשור בכל העולם. בעזרת קלטות וידאו וסדנאות מחול מרוכזות בחו"ל "ינקתי" את סגנון הטרייבל פיוז`ן, יצרתי מתודיקה של שיעור בצורה כזאת שיכולתי ללמד את הסגנון הזה בארץ.
את המגמה הראשונה ללימודי טרייבל פיוז`ן בישראל הקמתי לפני כ-8 שנים בקמפוס `שיאים` שבאוניברסיטת ת"א. לאחר כשנתיים שם, הקמתי באופן עצמאי את המרכז הישראלי לטרייבל פיוז`ן בת"א. היום התלמידות שלי לשעבר כבר רוקדות ומלמדות בעצמן. התפתחה קהילה קטנה של הסגנון הזה בארץ.
אני סיגל, בתוכי הגל, בחיי המשתנים בתנועה מתמדת. אני מאמינה שתנועה בגוף יוצרת תנועה במציאות ומוציאה אותנו מתקיעות. מאז ומתמיד הריקוד היווה לי עוגן. חזרה הביתה אל הגוף. חזרה אל תודעה שקטה, האטת המחשבות בצורה כזאת שנוכל לחיות את הכאן ועכשיו. דרך להתמודד עם החיים, האינטנסיביות שבהם שלפעמים מרגישה כמו טירוף וזמן מואץ מדי. אני קוראת לחווית הריקוד - אי של שפיות.
השנה יצרתי את המופע "שמונה לב אדום" , בו אני חותמת תקופת חיים ארוכה. סיפור של ילדה-אישה-רקדנית. מסע חיים אותו אני מספרת בסרט מונובלוג המוקרן בתחילת המופע. תנועת השמונה היא מוטיב חוזר שמלווה אותי, המסמל את הנצח, האלוהי והאינסוף. אני פותחת את ליבי בחשיפה מלאה דרך טקסטים שכתבתי ושמלווים את המופע. אני משתמשת בצבע האדום המסמל את צ`קרת הבסיס בגופינו, ההישרדות, האהבה והתשוקה. המוזיקה האקלקטית המלווה את הריקודים נעה מהפינק פלוייד ועד ליצירות אתניות ורוחניות (עץ האהבה).
`שמונה לב אדום` הוא קלף טוב, אך בשבילי הוא יותר מזה. הוא הדרך שלי לתת השראה וכוח לכל אישה באשר היא וגם לגברים המחוברים ללב. `שמונה לב אדום` הוא צוהר לאהבה, הוא מתנה ואי של שפיות.