השאיפה לשלמות מעכבת אותנו מלהתחיל דברים חדשים, מפריעה להנות מתהליך היצירה, ומקשה עלינו לשחרר, את כל יצירות חיינו
פרפקציוניזם
? שאיפה לשלמות היא אחד המעכבים המשמעותיים בחיי יצירה ובחיים בכלל. בסדנת דרך האמן אותה אני מנחה, אני נתקלת שוב ושוב באנשים מוכשרים שמפריעים לעצמם לממש את חלומות חייהם. הם לא תמיד יקראו לזה פרפקציוניזם. הגדרות נפוצות יותר הן
:חוסר מוכנות, תנאים לא מתאימים, צורך להיות מקורי, לקלוע לטעם הקהל, להתפרנס ועוד שפע סיבות. בבסיס כל ההסברים הללו, נמצאת בעיני השאיפה המסרסת לשלמות. היצירה נמצאת כאן ועכשיו. אין צורך להמציא, לחפש אותה, או לחכות למוזה שמימית, רק לתת ליצירה להיות, להתבטא דרכנו.
מיוחסת למיכאלאנג`לו האמירה שהוא לא פיסל את דוד, אלא רק שחרר אותו מגוש השיש שבו הוא היה כלוא. חיי הגשמה מתרחשים בתוך האיזון בין ביטוי הקולות הפנימיים ובין הסכמה להיות מוזנים מהעולם שמספק לנו בכל רגע חומרי גלם ליצירה. אנחנו קולטים את החומרים, מעבירים אותם דרך הפילטרים הכל כך אישיים שלנו, מבטאים אותם החוצה, וקולטים חומרים נוספים. זרם אין סופי של קבלה ונתינה שעובר את העיבוד האותנטי והאינדבידואלי
שלנו ומובע כיצירה.
לתהליך הפשוט והטבעי הזה, אנחנו נוטים להפריע בשל פחדים וחסימות שנוצרו בשלבים שונים בחיים. שאיפה לשלמות היא אחת הדרכים ויכולה להתבטא בשלוש רמות:
1. אי מימש כי התנאים לא הבשילו או לחילופין אנחנו עוד לא מוכנים. הרמה הזו היא הבעייתית ביותר וגורמת לאנשים לחכות חיים שלמים עם שלל סיבות אמיתיות: עוד אין לי מספיק כסף, עוד לא הוכחתי את עצמי בעבודה, הילדים עוד לא עזבו את הבית, הם עזבו את הבית ועוד לא התרגלתי, לא עזבתי את בית ההורים וכו. הבשורה העצובה היא שהמכשולים הללו לא יגמרו לעולם. תמיד יהיה משהו שבו אפשר להאחז ולספר שאחרי שהוא "יסתדר", נוכל באמת לחיות את החיים, או לממש את הפרויקט הבא שמדליק אותנו. הבשורה הטובה היא ההבנה שאלה רק תרוצים שמסתירים סט שלם של פחדים, וכשמזהים ועוקפים אותם, ניתן לצאת לדרך ממש בכל רגע.
אצל מטפלים אלטרנטיביים, אומנים ועוסקים במקצועות שמטבעם מתפתחים כל הזמן, מופיעה באותו הקשר הסיבה:
"אני עוד לא יודע/ת מספיק". אני כמובן לא מעודדת הפיכה לגורו אחרי קורס של שישי שבת, בלי ידע ובלי הפנמה. אני מתייחסת לקיצוניות השניה, והשכיחה, של מי שנמצאים תקופה בתהליכי לימוד ועיבוד ומוכנים לגמרי לעבור לשלב הבא, שלב המימוש. ההתפתחות בתחומים הללו נמשכת לעולם ואין רגע שבו באמת תדעו "מספיק".
ועדיין, חלק חשוב של למידה והתמקצעות, יכול לקרות רק דרך קפיצה למים הקרים של מימוש, לכור ההיתוך שבו מתחיל מסע חדש ומרתק שלא יכול להתרחש כל עוד הדברים נשארים ברמה התאורטית.
המשפט שאני מציעה להזכר בו, כמוטו שמאפשר לצלוח עוד ועוד התנסויות חדשות הוא: "כל סיכון הוא סיכוי".
כמובן שהכוונה אינה לסיכוני חיים או סיכונים כספיים כבדים. המשפט הזה נועד לעקוף את הפחד להכשל, להתבזות "לבזבז" חלומות וכו. כשמוכנים לקחת את הסיכון יקרה אחד משני הדברים: סביר להניח שתתחילו להתקדם ולממש, ובהדרגה תהיו טובים, מקצועיים ומצליחים יותר, והתרוצים שבדרך יתפוגגו להם (עד האתגר הבא). האפשרות הפחות טובה היא שהפרוייקט לא יתרומם, וגם האפשרות הזו היא הצלחה. אז, תוכלו לשחרר אותו מ"רשימת ההמתנה" הפנימית, ללמוד מהטעויות, להכיר את עצמכם יותר ולקפוץ להתנסות הבאה. אתם כבר יודעים איך עושים את זה. הסיכון הכי גדול בחיים הוא שלא לקחת סיכונים, זה משאיר אותנו במקום סטטי, שקובר תחתיו את שברי חלומותינו.
2. החסימה השניה של מפלצת הפרפקציוניזם היא בתוך תהליך יצירתי, כשאנחנו מוחקים ומתקנים ומוסיפים ומורידים. אנחנו לא מאפשרים ליצירה לנבוע מתוכנו בחופשיות, מתוך פזילה לטעם הקהל, רצון שיהיה מוצלח, שיבינו אותנו, שיהיה מושלם. יצירה כזו נדונה להיות חסרת אנרגיה וחיות יצירתית והיא מייגעת גם את העוסק בה וגם את מי שאמורים להנות מהתוצאה הסופית, אותם נסתרים או גלויים שכל כך רצינו לקלוע לטעמם.
אני זוכרת את עצמי כותבת כתבות, ובחלק מהן, מחפשת את הפתיחה הנכונה, מתקנת שגיאות כתיב שקופצות, רוצה להיות ברורה ומדוייקת לקוראים שלי, וככל שהזמן מתארך, המוזה מתרחקת לה עוד ועוד.
הדרך לעקוף את החוויה הזו, פשוטה להפליא: להתחיל מהמקום הראשון שעולה לנו מהבטן, ולתת ליצירה לשטוף, מבלי לעצור, ומבלי לתקן. כשהיא מסתיימת, תנו לעצמכם כמה שעות או ימים ואז תקנו, אם צריך. בדרך כלל כשהיצירה נובעת בדרך כזו, יהיו בה מעט מאד תיקונים, משפטי הפתיחה יווצרו מעצמם, וכל אות או קו, ינחתו במקומם הטבעי. זה נכון לכתיבה, ציור, ריקוד, פיסול, תוכנית עסקית, רעיון, מערכת יחסים, כל דבר שעולה בדעתכם, תנו להם לזרום בקצב הטבעי שלהם, בלי להפריע ולהתערב. אימון ואמון בדרך הזו מאפשרים לזרם תודעה חופשי לנבוע מתוכנו והצנזורים המפריעים משתתקים להם. יצירה אותנטית וספונטנית שמרגשת את בעליה מעבירה קשת של רגשות ותחושות עוצמתיים גם הלאה.
3. מקום נוסף שבו פוגשים פרפקציוניזם הוא בנקודת השחרור, הזמן בו היצירה אמורה להיוולד לעולם, והצנזור הפנימי מבשר לנו שהיא עדין לא גמורה. יש יצירות נפלאות, תוכניות נהדרות, ציורים מרהיבים והמון אוצרות שקבורים במגירות, לפעמים עשרות שנים, כי הן עדין לא גמורות.
התסכול הזה הוא גם מנת חלקם של מי ש"נאלצים" לשחרר את היצירה, קודם שהיא באמת הבשילה לתחושתם. כעיתונאית שתלויה בדד ליין, הכרתי היטב את החוויה הזו. ראיינתי המון אנשים, עבדתי ימים ולעיתים שבועות, ותמיד, אבל תמיד, התחושה המאכזבת שאם רק היה לי עוד יום אחד, זה היה יוצא באמת טוב. הכתבות התפרסמו, והן תמיד היו טובות, אבל החוסר ביום הנוסף, תמיד העיב על תחושת הסיפוק.
המהפכה שלי בהקשר הזה, התרחשה בעזרת משפט אחד קטן מתוך הספר דרך האמן של ג`וליה קמרון שאומר: "ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר בנקודה מעניינת". האמירה הזו אפשרה לי, ולרבים אחרים, להבין שאין נקודת סיום ליצירה, היא לעולם לא נגמרת, אבל באיזה שהיא נקודה מעניינת, היא עוצרת, נולדת לעולם, ומפנה מקום לבאה אחריה. אני מכירה באופן אישי רבים שמתוך ההבנה הזו יכלו לאמר: הציור הזה באמת מעניין כאן, עצרו, חתמו עליו ושיחררו אותו, או כאלה ששלחו את הספר שלהם להוצאה לאור, מתוך ידיעה שיש להם עוד הרבה מה להגיד, אבל זו נקודה מעניינת לעצור בה, להביא את הדברים לידי פרסום, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה.
כמי שחיה חיי יצירה מלאים ורב תחומיים, אני פוגשת בעצמי את כל הרמות של הפרפקציוניזם, ומתגברת עליהם בעזרת משפטי המפתח "קוטלי הפרפקציוניזם" שהזכרתי קודם.
משפט חזק נוסף שמאפשר לי חיבור תמידי לאש היצירתית הוא
: "זה לא חייב להיות מושלם, זה צריך להיות כייף". ההבנה שהדברים לא צריכים להיות מושלמים, או אפילו טובים בהתחלה, מאפשר להתחיל המון פרוייקטים ולהתנסות בדברים חדשים אך ורק מתוך כוונה להנות מהם. הפנמה ורענון של המשפט הגאוני הזה מאפשר זיהוי של החלומות מתוך אומץ וחוצפה לזרוק לחלל העולם רעיונות שהצנזור הפנימי נוהג לפסול אם רק מקשיבים לו. הוא מאפשר התלהבות וקפיצה למים מתוך הידיעה המרגיעה שאין ציפיה למושלמות או להוכחות, והוא מייצר שמחה לאורך כל הדרך, כי זו המחוייבות היחידה, להיות בכיף עם הדברים.
בעזרת המשפט הזה אנשים העזו לראשונה לנאום בפני קהל, ליצור מופע, לכתוב את הספר שלהם, ליזום מפגש עם בן זוג פוטנציאלי, ליצור פסל, להקים עסק חדש ועוד אין ספור סיפורים מרגשים. מישהי סיפרה לי שהחליטה להכנס להריון מתוך הבנה שהיא לא אמורה להמתין עוד לתנאים המושלמים ולכך שתדע להיות אמא מושלמת..
המאמר מופיע במקור גם כאן