אני זוכרת במעורפל אבל הגוף שלי זוכר היטב את התחושה . אני זוכרת שברגע אחד הוא הבין שהוא רוצה לזוז לפי הקצב לפי ה"ביט" ולא חשוב אפילו איזה העיקר הפעימה.
אני זוכרת כילדה ששמעתי מוסיקה, לגוף היו כאילו חיים משלו פשוט היה מתחיל לזוז , לזוז פשוט עם הגרוב לא במופשט אלא ממש מתאחד עם הפעימה של המוזיקה, זה הדבר שאני הכי זוכרת כילדה.
אני גם זוכרת שהייתי ממש לא גמישה ונורא אהבתי ג`ינס ונעלי אולסטאר ובעצם הייתי מין טוםבוי כזו, שאוהבת כדורגל ולהיות עם בנים וספורט ובחוץ ולהתלכלך בלי חשבון,
אני זוכרת שבשלב כזה מוקדם גם אני נשלחתי ללמוד בלט עם המורה האגדית באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים ? אמא`לה איזו אישיות-רזה רזה גבוהה גבוהה פקעת שיער שחור כעורב וציפורניים אדומות וארוכותתתתתתתתתתתתתתת ומבט בלתי מתפשר.
אני זוכרת איך מהר מאוד הבנתי שאני ובלט זה כמו מים ושמן. ממש לא הצלחתי, לא שפגטים לא קפיצות, לא פוינטים זה לא זרם בכלל והרגשתי גוף כלוא בתנועה לא לו, כמו פיל בחנות חרסינה אבל אתם חייבים להבין שאני תמיד ידעתי איפהשהו שהמקום שלי הוא על הבמה! אל תשאלו אותי איך ולמה וכמה ??
אני בבטן שלי ידעתי את זה כל הזמן פשוט לקח לי זמן למצוא את הכלי המושלם-בשבילי.
אני זוכרת את התחושה של אי שקט מבעבע, אש בבטן, כדורי כספית בתוך הגוף והנפש שכל הזמן מחפשים ובודקים ומחפשים ומנסים ? מחפשים מה? את המקום להתחבר אליו טוטאלי כדי להיות במקסימום .זה כמו פאזל עם המון חתיכות וצורות שמחכים לרגע בו התמונה מתבהרת ונעשת שלמה....
היום אני מבינה שטוב עשיתי שהלכתי אחרי הלב, אחרי הבטן אחרי הנפש, גם אם לפעמים זה נראה הזוי או לא אחראי, אז מה?????
אני זוכרת את הרגע בו פגשתי את הפלמנקו והרגשתי שזה הבית זה המקום....