"כיתת אמן" הוא מושג הלקוח מאומנויות הבמה ובו מארחים אמן בעל שם בתחומו לסדנה פעילה במסגרת אקדמית.
הרבה פעמים אחרי מופע
מחול, אחרי ההדרנים וההשתחוויות העמוקות, המסך שיורד ועולה ומתעצל לרדת שוב, שמתי לב שאני נותרת מהורהרת עם מלא שאלות פתוחות.
חכו רגע ? אני רוצה לקרוא לרקדניות/ים המגירות זיעה ? יש לי דיבור אתכן! אבל מאיצים בי לצופף שורות ורותי של הבייגלע חם בייגלע חם מחכה לי כבר בחוץ עם הבצק הדחוס שלא תמיד חם כמו בחוזה בינינו.
התחלתי לבדוק את חצי תאוותי שנותרה בידי. חוץ מהאקסיומה הבסיסית שמצידי שכל העולם ירקוד, אלה הממצאים:
מעניין אותי להעמיק את ההיכרות עם היוצרות ועם עבודתן מעבר למתרחש על הבמה. מעניינת אותי האישיות שלהן שמשפיעה על עבודתן. לשמוע איך הכל התחיל. מה היה האירוע שסימן את התפנית, מי פתח להן את הדלת, מי היו האנשים שהכי עודדו ותמכו, מי עכבו, פסלו, הכשילו. מהם מקורות ההשראה, הבחירות המוזיקליות, היחסים בלהקה שהרי הם אינטימיים במיוחד, פיזיים מאד וחייבים להתבסס על מערכת טובה של אמון, פרגון ושיתוף פעולה.
הרצון שלי הוא לצאת מהסטודיו בו אני מלמדת
ריו אביירטו ולהיות תלמידה של רקדניות-כוריאוגרפיות מהמוכשרות/ים בארץ, להתוודע לייחודיות ולתבלין המיוחד של כל אחת ואחד. אני מקשיבה להנחיות שלהן בתשומת ומתפעלת איך פעמים רבות הכוונה היא אותה כוונה אבל המילים משתנות כשהן מרכינות ראש בהשתאות בפני החותם האישי של כל אחת מהן.
כאשר רינה שיינפלד מרקידה עבורנו את שיערה הארוך בסולו אינטימי ומספרת איך היא נאבקת כל בוקר לרדת לסטודיו שבקומת הקרקע בביתה כדי לשמור על גמישות הגוף שלה אחרי גיל 80 (אללה איסתור איזה שפגטים יש לה!)? אני נפעמת מהנחישות של רקדנית ופרפורמרית בגילה.
כשרננה רז מספרת איך נולד המופע "16 מיתרים וגוף אחד" ומדגימה בסולו- בתנועה ובקול- את היותה כלי נגינה נוסף שמצטרף לקוורטט המוסיקלי שמנגן ? אני מתפעלת וצוחקת כי השימוש הפרוע בקול מוכר לי מ"ריו אביירטו".
כשאורלי פורטל אומרת בשפתה העשירה שכוריאוגרפים מפקידים את יצירותיהם המופלאות בגופם של הרקדנים- זה משפט חכם שמרגש אותי.
כאשר לסהר עזימי נגרמת עגמת נפש עמוקה כי גופו הצורח מכאב זקוק לתשומת לב מיוחדת בדיוק בבוקר הסדנה ? אני לגמרי איתו ועם המקצוען המתלבט שהוא.
כששלומית פונדמינסקי מבקשת שניצור רונדו וידנו מסתבכות והכיוונים מתעתעים בנו אך הצחוק ממלא את הסטודיו, אני נזכרת בגעגוע בסדנאות הגדולות של ריו אביירטו בפסטיבלים.
מרתקים אותי הקווים המשותפים לשיטה בה אני עוסקת ומתמחה והאופן שבו מיומנות האלתור בסטודיו משכללת את יחסי הגומלין עם מיומנות האלתור הנחוצה לנו מחוצה לו, בחיים.
בכיתות האמן בתנועה אנחנו לא משננים טכניקה מוכתבת וקומבינציות מעולם המחול והמטרה אינה ללמוד להיות רקדניות ורקדנים מקצועיים.
זו הזמנה להעשיר את התנועה שלנו, לקבל השראה לרעיונות מקוריים וחדשים, לחזק את מה . שמוכר ולהתבונן ביתר חדות במראה המפעימה של גוף מתנועע + רגש+ מחשבה+רוח.
כל הרקדניות/ים שנבחרות הן גם כוריאוגרפיות, יש להן להקות
מחול או הרכבים והן גם מורות ומורים טובות וכאלה שאוהבות ללמד (כי לא די להיות מורה טובה). חשוב לי לבחור כאלו שהן מורות בנשמה המלמדות מתוך אהבה גדולה.
זו הזדמנות להקשיב בתשומת לב לבחירות שלהן/ם במהלך הדרך, להתוודע איך הכל התחיל, לויתורים, לאתגרים, ליוזמות המיוחדות, להצלחות, לכישלונות, להשפעות. לסיפורים ולאנקדוטות תוך כדי שיח פתוח ומקרב, כפי שלרוב לא מתאפשר בין פרפורמר לקהל.
למי נועדות כיתות האמן בתנועה ואימפרוביזציה?
למורים בכל השיטות; למטפלים בתנועה; למי שאוהבות/ים לרקוד בכל גיל; למי שזקוקים לאומץ כדי לרקוד; למי שמגלים בהשתאות את התנועה ככלי ביטוי; לכל מי שרוקד/ת בקבוצה קבועה ולא משנה באיזו שיטה; למי שמסתפק/ת בתזכורת של פעם בחודש לגוף הרוקד שלהם/ן וגם לרקדניות ורקדנים פרפורמריות/ים.
כל סדנה מורכבת מחלק אקטיבי שלנו בהנחיית הרקד/ית + סולו + שיחה.
מוזמנות/ים לקבל העשרה והשראה מהבופה הכי משובח בעיר!