איכה? עיונים בשיח אל-אדם במיתוס הבריאה

איכה?
עיונים בשיח אל-אדם במיתוס הבריאה המקראי כשיח בין-סובייקטיבי
תקציר
רשימה זו תעסוק בראשיתו של השיח האלוהי-אנושי, כפי שהוא מופיע בסיפור הבריאה המקראי, בקריאתו של האל לאדם "איכה" וזאת מנקודת מבט בין סובייקטיבית ובזיקה למשנתו הדיאלוגית של בובר, להגות החסידית והקבלית ולתהליכים התפתחותיים דינמיים.

בשעות הדמדומים של השנה המתכלה, בעוד האדמה הסדוקה כלה לגשם המבורך הראשון שיבשר על הפצעת השנה החדשה, במרחב המעברי-שברירי, שבו מתכללים הישן בחדש והחדש בישן, טרם ייפרדו לעד, מתאבכים באוב נפשי הרהורים ותהיות על ראשיתו של השיח שבין האל לאדם, אי שם בעבר הרחוק?קרוב, טרם הגירוש מהגן הרחמי-אימהי שעטף את גופנו וכייל את נפשנו, עת היינו עדיין ממוזגים במעטפת "עץ הגן", כשלפתע באחת הופיעה מרכבת האל בכל הדרו, שאון סוסיו ומלאכיו ושופר קולו המבקיע מבעד הרקיעים והמרקמים העדינים של נפשנו העוללה, טרם ידע אדם את עצמו, טרם נפרד מאימו ודבק באשתו...הרעים קולו של האל-אב "ויקרא אלוהים אל האדם ויאמר לו איכה"(בראשית ג`,ט).
אם כן, ראשיתו של הדיאלוג האלוהי- אנושי, מתמצית בקריאה של האל לאדם: "איכה". פנייתו האישית של האל - "ויאמר לו", למציאותו של "האתה" הניצב מנגד, מנכיחה ומכוננת למעשה את קיומו של האל הדובר. כפי שמבאר פרנץ רוזנצוויג:" אלוהים שואל לאתה.... שאלה זו דיה לו לאני שיגלה את עצמו.... עם שהוא שואל לו ומעיד בלשון איה שבשאלתו, כי מאמין הוא בקיומו של אתה....., הוא מדבר ומכריז על עצמו כאני. האני מגלה את עצמו ברגע שהוא טוען בשאלת איה של אתה למציאות של האתה".
אלוהים, כאמור, מוצא את האדם כשהוא מסתתר "בתוך עץ הגן" ( בראשית ג`, ח` ).דומה כי האדם שלא מכבר בקע מהאדמה והיה "לנפש חיה" ( בראשית ב` ח), נזקק למעטפת אימהית מחזיקה וטובה דיה של העץ, על מנת להתממש כבן אנוש, כסובייקט עצמאי ונפרד המסוגל לעמוד בפני דיבורו וחרון אפו של האל- אבא. ואולם נדמה לי שגם האל המתהלך נסער לרוח היום, נזקק אף הוא למעטפת המלל שהדיבור והשיח מיילדים. קריאתו של האל לאדם "אייכה", בשעה שהיא קוראת ומנביעה את ניצני הסובייקטיביות האנושית, בו בזמן היא גם קורעת את גופו ונפשו המנצה של העולל האנושי, מהמעטפת החובקת והמגוננת של גן העדן הרחמי-אימהי, כשהיא מעמידה אותו פנים אל פנים למול בוראו.
כתוצאה מכך, המרחב שנגלה לפתע בין האל לאדם, מרחב שיכול היה להוות שדה פוטנציאלי להתהוות דיאלוג יצירתי ואוהב, הופך באחת לחלל מנוכר, שבו כל צד עומד מול האחר מכווץ, בוש במערומיו ובחלקיותו. זהו, להבנתי, החלל נטול האהבה והאנטי דיאלוגי עליו מדבר בובר, שמעמידו כנגד הזיקה הדיאלוגית, האקטיבית והאוהבת של "אני-אתה", שהיא, לגישתו, בעלת פוטנציאל טרנספורמטיבי לאדם ולעולם.
מסופר על אדמו"ר הזקן (מייסדה של חסידות חב"ד ומחברו של ספר התניא, מספרי היסוד של ההגות החסידית), כי לאחר שנחבש בבית האסורים בפטרבורג הבירה, פנה אליו החוקר וביקש לשאלו שאלה בתורה: אמור נא לי מ פירוש הפסוק "ויקרא ה` אל האדם ויאמר לו אייכה"
וכי הקב"ה לא ידע באמת איה הוא האדם?
אמר לו האדמו"ר: מאחר והתורה היא נצחית וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם, פירוש הפסוק הוא שבכל זמן קורא ה` לכל אדם ואומר לו אייכה? כלומר התבונן איה אתה בעולם ומה עשית בשנותיך....
האל, על פי אדמו"ר הזקן ממשיך לקרוא לאדם בכל רגע "אייכה", על מנת להזכיר לו להתבונן פנימה אל תוך עצמו, להתבונן על מכלול חייו ולשאול את עצמו היכן אני? ואולם בין השורות מתגנבת ומהדהדת באזני קריאה נוספת, שקטה אך זועקת לא פחות, קריאתו הנואשת של האל אל עצמו (השואל באמצעות האדם) איה אני? כלומר, מבעד לזגוגית מבטו המושפל והמתכנס של אדם, משתקפת עצמותו הפזורה של האל-אב, הנאלץ לראשונה להתבונן אל תוככי עצמו פנימה ולתהות היכן אני בעולמי?
הנה אני מוצא את עצמי לראשונה מול האחרות הטוטלית, זו שהעזה להפר את הציווי האלוהי באוכלה מפרי העץ האסור, זו שבעצם נוכחותה בעולם מצווה אותי להפסיק לצוות ולהתחיל לשוחח בגובה העיניים עם זולתי, זו ששוללת ממני לראשונה את חרותי המוחלטת והאין סופית, בעצם התקיימותה כזולתי, זו שמגבשת את עצמותי ליש קיים ונוכח, הנה אני כבר לא לבד, יש עם מי לשוחח ולהינכח דרכו ובאמצעותו...
על פי הגישה הבין-סובייקטיבית, כפי שהיא מנוסחת על ידי ג`סיקה בנג`מין, התפתחותו של עצמי סובייקטיבי הנה תולדה של צורך פרדוקסלי להכיר ולהיות בו זמנית מוכר על ידי הזולת. על מנת להתקיים אני נזקק לאישורו של הזולת ואולם על מנת לזכות באישור זה עלי להכיר קודם כל באחר כמי שקיים בזכות עצמו, הכרה זו משמעה ויתור על אשליית מוחלטותו וכל יכולתו של העצמי הנרקסיסטי והשלמה עם מוגבלות העצמי ותלותו בזולת. הנה כי כן, פרדוכס הכוח הוא כזה, שלא ניתן להרגיש באמת חזק וכל יכול, בלי להרגיש בו בזמן קצת חלש ומוגבל מעצם נוכחותו של האחר המכיר בנו ומגביל אותנו בו בזמן.
ההזמנה לדיאלוג בין אישי המבקש להתממש בשדה האלוהי-אנושי, בקריאה האלמותית-אייכה, הפונה בו בזמן פנימה אל הדובר והחוצה אל הנמען, מתבארת ומתלבנת לנוכח פרשנות הבעש"ט לפסוק "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה` ישפוך שיחו" ( תהילים קב ). לכאורה, על פי פשט הפסוק, העני נזקק לחסדו של האל ופונה אליו בתפילה, אולם הבעש"ט מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהאל, כאשר אינו יכול להשפיע על זולתו, הוא חסר תענוג ומשול לעני ואביון. רק כאשר המתפלל פונה אל האל והאל נענה לו, הוא - האל בעצמו נהנה מהשפע שהוא משפיע על זולתו. הבעש"ט ממשיל את האל-העני למלך בעל אוצרות רבים אשר אינם ברשותו, אלא בידי הממונים על האוצרות ועל כן, רק באמצעות תפילת האחר, נפתח לרווחה בית האוצר והמתפלל, כמו גם המלך, זוכים להתעטף ולהנות מזיו ויקר האוצרות.
ברוח זו כותב האדמו"ר הזקן בספר התניא: "דאין מלך בלא עם, מלשון עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך..." ומבאר עדין שטיינזלץ: "אין מלך כשלעצמו, המלכות היא היחס בין המלך והעם ובהעדר עם אין קיום בשום צורה למלכות ולכן התגלות המלכות האלוקית היא רק על ידי קיום העם".
ואולם כאן עלינו לתת את דעתנו גם למימד נוסף הנובע ממעלתו היתרה של הדיבור האלוהי על פי משנת החסידות, כפי שמבאר בעל התני"א את האמור בתהילים קיט, פט " לעולם ה` דברך ניצב בשמים", ופירש הבעש"ט ז"ל כי דברך... תיבות ואותיות אלו ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים... כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלום וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש...ואפילו ארץ הלזו הגשמית הייתה חוזרת לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".
ובהקשר לענייננו, התיבות והאותיות של הדיבור האלוהי שלפני "אייכה", בוראות עולם ומלואו במהלך ששת ימי בראשית וממשיכות לקיימו בכל רגע ורגע. ובהקבלה, הדיבור האלוהי הפונה אל האדם בורא אותו כסובייקט ומאפשר את התממשות האל כאלוהות אישית ? אלוהים, לא עוד מציאות אינסופית אורובורית של טרם בריאה, אשר לא ניתן להתייחס אליה ולעמוד עימה בזיקה-בדיאלוג.
כלומר, מעשה הבריאה בדיבור, שנתפס כביטוי לכוח היצירתי האלוהי, מעלים בו בזמן את הנוכחות האלוהית הנשגבת והמוחלטת. במובן זה, "המילה" מוציאה את מעשה היצירה מהכוח אל הפועל, אך בו בזמן חותכת בממשי ויוצרת מסך בלתי חדיר, המעלים את "הדבר לכשעצמו". אלוהים שמגיע ליום השבת שבסיום שבעת ימי הבריאה, כבר אינו אותו האלוהים של טרם בריאה. הדיבור האלוהי יוצר, בורא ומעניק חיים, אך גם מסרס, מגביל וממצמצם באותו הבל פה, או במילותיו של הפסיכואנליטיקאי ז`אק לאקאן ( 1901-1981 ) "המילה היא המוות של הדבר".
כאן אולי טמון הפרדוכס הבלתי פתיר הטמון במעשה הבריאה, השופך אור על עוצמת הזעם האלוהי המגולמת ב "אייכה" המופנה כלפי האדם. מחד, פניה אישית של אל המנכיח את עצמו ואת זולתו ומכירה בקיומו של אחר, השוללת באחת את המציאות האונטולוגית הקודמת של "הוא לבדו ימלוך נורא". מאידך, בעוצמה המהדהדת של ה "אייכה" האלוהי, ניתן לשמוע את הקושי לשאת את מציאות קיומו של "האחר", שהוא תולדה של צמצום האלוהות האין סופית, המנביעה בחלל הפנוי שבתוכה מציאות אונטולוגית סופית, נפרדת ומוגבלת, המעלימה ומסתירה את האור האלוהי ? אור אין סוף שמלפני הבריאה ובו בזמן מאפשרת הופעתו של אלוה אישי וסובייקט אנושי.
הקונפליקט הלא מודע המבעבע בתוככי האלוהות מושלך בעוצמה על האדם ומכאן הטון המאשים והמסרס העולה מה"איכה" האלוהי, המהדהד את הכעס ואת הזעם הלא מעובד של האל על אובדן עצמותו הגרנדיוזית שהתפוגגה והתכסתה בסדר העולמי הנברא החדש.
המציאות של הסתר פנים ( "ואנכי הסתר אסתיר פני", דברים לא, יח ) של אחרי הבריאה, כפי שהובנה על ידי החסידות, פונה לסובייקט האנושי ותובעת ממנו לחפש אחרי האל המסתתר מאחורי מחיצות ומסכים לרוב. בה בשעה, דומה שהאל עצמו מסתפק בקיום פסיבי יחסית: "שובו בנים שובבים שובו אלי ואשובה אליכם" (בבלי חולין, דף קמ"ב ע"א), כלומר בוא נראה אתכם מוצאים אותי בסתר חביוני ואז אושיט לכם יד, כאשר ברקע הדברים אנו נותרים עם תחושה שהאל הממתין בנחת במרומי "האולימפוס" מתקשה בסופו של דבר להפנים ולקבל את האחריות המתחייבת מקיומו של "אחר" נברא ומהעובדה שהוא- ה` אלוהים, לעולם כבר לא יהיה בן חורין לעצמו, חופשי ובלתי תלוי בחינת "אהיה אשר אהיה " של פעם....
אכן צדק האדמו"ר הזקן לבית חב"ד, בכל רגע ורגע מהדהדת הקריאה המיתית הנצחית "אייכה" המופנית הדדית אל הנקודה הפנימית במרכז הווייתו של כל אדם, כמו גם אל הוויית האל הבורא, כשהיא מתרוממת אל על, מבקיעה את שבעת הרקיעים ויורדת אל קרקעית תהום רבא, עד הגיעה אל מרכזו של החלל הפנוי שבמרכז הוויית אין סוף שלאחר הצמצום. אם אך נשכיל להקשיב לה, תפציע קריאת "אייכה" מבעד להגנות הנפשיות, הניכור והזרות, מבעד לשרשרת המסמנים ? קרנות המזבח שאנו מורגלים כל כך לאחוז בהם, בעודנו מדברים וממשיכים להסתתר מפניו של האחר המבקשות נואשות לפגוש בפנים שלנו. במקביל, אם נפנה מבטנו אל תוך הקליניקה, אל המפגש האינטר-סובייקטיבי המתהווה בין מטפל למטופל, נוכל אולי לחוש בהדהוד של הקריאה "איכה", הפוגשת הדדית במטפל ובמטופל גם יחד, בוראת בכל מפגש זיקה נלבבת בין שני סובייקטים, הפונים זה אל זה פנים לפנים, קשובים לזולתם כמו גם לעצמם, בעודם רוקמים ומלקטים את ניצוצות עצמותם הנאספים בתוך המרחב המקודש, שכן בין כל שנים המחפשים אחר האמת שורה גם השכינה - והנה אנו חשים בנוכחותה של אהבה, אך זהו עניין נכבד שיהיה עלינו להקדיש לו רשימה נפרדת בפעם אחרת.


הערות ומקורות