תלמידה חדשה מגיעה לשיעור, בחצאית ארוכה וניחוח דתי, אולי חוזרת בתשובה.
קשה לה לרדת למזרון שעל הרצפה. שני מזרונים, לרכות ותמיכה נוספת.
אחרי תאונת אופנוע בגיל צעיר, כל הזמן הגוף כואב, נע ומחפש מקום קצת יותר נוח, פחות כואב.
הרפיה. לנשום. לא לזוז, רגליים לאט מצד לצד, שחרור, כיפוף קדימה, להתבונן בנשימה להרפות.
תנוחת הרפיה, בלי תנועה. לחוות את מה שיש; מה קורה עכשיו?
האישה בוכה
אני מלווה אותה והקבוצה איתי.
היא בוכה כי לראשונה מאז שנפצעה לפני כעשרים שנה, שנים בהן לא חוותה רגע ללא כאב, אין כאב: היא עצרה את בריחתה, את התנועה הבלתי פוסקת הלאה מהכאב, ופתאום זה קרה:
רגע ללא כאב, שקט בגוף ובנפש.
בכי.
בכי מהתרגשות, מהחזרה הביתה לאחר שנים רבות כל-כך...
חזרה לאפשרות לחיות ללא כאב.
והייתי שם איתה, ונפעמתי.
המאמר פורסם גם כאן »