גישור משפחתי טיפולי- גשר של תקווה

קבלת החלטה על גירושין, מימושה וההתמודדות עם כל ההשלכות הנובעות מכך, הינה ללא ספק מן הסוגיות המורכבות והקשות ביותר עימם עשויים בני זוג להתמודד במהלך חייהם המשותפים.

איך נפרדים מבן/ת זוג "ויוצאים מזה בשלום" כבני אדם ויותר מכך, כהורים לילדים הממשיכים להזדקק להורות מיטיבה ומתפקדת של שני בני הזוג היוצאים לדרכיהם הנפרדות?

האם אחרי שנים רבות של תלות כלכלית ורגשית בבן/ת הזוג, אפשר להיפרד מבלי "לירות לכל הכיוונים", מבלי להפוך את עצמי לקורבן ומאידך לעשות דמוניזציה לבן/ת הזוג ולפגוע תוך כדי כך באנשים הקרובים לי ביותר?

יתר על כן, האם ניתן להפוך את נקודת השבר אליה הגיעו בני הזוג המבקשים להיפרד, לקרש קפיצה לשינוי, לצמיחה ולהתפתחות: כאדם, כהורה וגם כפרטנר טוב ומיומן יותר לזוגיות אפשרית חדשה בעתיד?

כבר בפתח רשימה זו, אומר בכל הזהירות המתבקשת, כי ניתן יהיה להשיב בחיוב על השאלות דלעיל, אך לשם כך, אני מבקש לבחון תחילה האם וכיצד, בתוך הכאוס, הבלבול והטלטלה הרגשית עימם מתמודדים מרבית מהזוגות המעוניינים להתגרש( לפחות בשלבים הראשונים לקבלת החלטה על גירושין ), ניתן בכלל לקיים תהליך גישור? כלומר, האם מצבם הרגשי של בני הזוג הפונים לגישור, מאפשר בירור כן ויסודי של העמדות, הצרכים וסדרי העדיפויות, שעל בסיסן יצטרכו לקבל החלטות ולהגיע בסופו של יום להסכמות, שללא ספק, ישפיעו על עתידם וישנו באופן משמעותי את המשך חייהם.
לימוד והתעמקות במודלים שונים של גישור ויישוב סכסוכים, יחד עם הכשרה משפטית, גישורית וטיפולית, הבשילו בי לאורך שנות עבודתי כמגשר משפחתי, את ההכרה בייחודיותו ומורכבותו של הגישור בענייני משפחה, הדורש מהמגשר ידע בין תחומי נרחב, יחד עם היכרות ומיומנות בשימוש בכלים: גישורים, טיפוליים ומשפטיים גם יחד.
ברשימה זו ברצוני להתמקד בגישה המוכרת בשם: גישור משפחתי טיפולי- Therapeutic Family Mediation ( ובקיצור: T.F.M ), מודל המבנה בתוכו שלב מקדמי של `הערכת מוכנות לגישור` ובהמשך-`קדם גישור`, שלבים המסייעים לזוגות שאינם בשלים לניהול מו"מ בגלל מחסומים רגשיים, להתמודד עם ההצפה הרגשית, לנהל מו"מ אמיתי, למצוא פתרונות למצבים מורכבים שעשויים להתגלות בחדר הגישור ולהגיע בסופו של יום, להסכם גירושין הוגן, העונה על מרבית צרכיהם של בני הזוג הנפרדים וילדיהם, ולא פחות חשוב מכך לפעול במשותף למימושו ויישומו.
תאור מקרה:
רותי ושמעון( שמות בדויים), זוג בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, הורים לפעוט בן ארבע, נשואים כ-6 שנים וחיים בנפרד מזה כחצי שנה, מגיעים אלי לגישור. בפגישה ראשונה אני לומד שניסו טיפול זוגי שלדבריהם "לא הלך", הם מבקשים שאעזור להם להתגרש ומהר. אני מקשיב למילים אך גם קשוב לשפת הגוף, לאינטונציה, למבטים של רותי ושמעון שלא נפגשים, לשפתיים הקפוצות ולתחושת אי הנוחות שנוכחת ביניהם ומהדהדת בתוכי. אני מבקש לברר אם שניהם אכן מעוניינים להתגרש. התשובה שאני מקבל אינה אחידה רותי החלטית יותר ואילו שמעון מהוסס ולא חד משמעי, הוא אומר שהוא כאן "בגלל שהיא רצתה", ניכר כי לשניהם המעמד לא פשוט, הדיבור מתוח, שפת הגוף משדרת כיווץ והתגוננות, הם מסתכלים אלי ולחילופין משפילים מבט.
אני מסביר תחילה את משמעות הליך הגישור, את האופן שבו יתנהל, הכללים החלים עליו מתוקף החוק ואת התכנים בהם נעסוק. אני מציין שכאן בחדר הגישור, אנחנו יכולים לדבר גם את "מה שמרגישים", לברר יחד מה עומד מאחורי ההצהרה הראשונית שלנו על נכונות או אי נכונות להתגרש, לשקול האם מיצינו אלטרנטיבות חלופיות, קודם קבלת ההחלטה על גירושין, לבדוק האם אנחנו מוכנים באמת להתגרש, כלומר מודעים לתוצאות של הגירושין במישור הרגשי, האישי- משפחתי והכלכלי ומוכנים להתמודד עם ההשלכות.

אני מציין בפניהם, שגישור אינו טיפול, אני כאן על מנת לסייע להם כמיטב יכולתי לגבש הסכם גירושין הוגן ומכובד שיענה על צורכי שניהם וצורכי ילדיהם, ואולם, אם אראה כי מחסומים רגשיים מונעים מהם להתקדם במו"מ, אנסה להשתמש במיומנויות טיפוליות על מנת להתערב ולסייע להם להמשיך.
אני מציין שלפני שאנחנו מתחילים לדבר על ענייני המשמורת, הסדרי הראיה, המזונות וחלוקת הרכוש, יש לנו אפשרות בשלב הראשוני לתת מקום לספקות, ללבטים, לדברים שאולי בלחץ האירועים לא היה לנו הזדמנות לברר, אני מזכיר שאני כאן גם כדי לסייע להם לשמוע ,להשמיע ולברר יחד את אשר על ליבם, שכן לא פעם, מה שמוחזק בבטן ומאחורי פנים חתומות ושפתיים חשוקות, מוצא את דרכו להתפרץ ולעלות על פני השטח דווקא ברגעים העדינים והמורכבים יותר של המו"מ על תנאי הסכם הגירושין ומונע מאיתנו להתקדם.
בני הזוג שלמולי בעיקר מקשיבים, אח"כ, הם מתחילים לדבר אלי, תחילה בהיסוס ואחר כך בנמרצות. אני משקף ומסכם את שנאמר בחלל החדר: שמעון מספר שהרגיש שתמי בוגדת בו ועזב את הבית ומוסיף," היא לא יודעת לפרגן לי, משפילה אותי, לא הרגשתי שהיא אוהבת אותי" ואילו רותי מדברת על "צרכים לא מסופקים, על נישואין לא בשלים, על רצון בשינוי שמתבשל אצלה כבר הרבה זמן וצורך להתקדם ולהמשיך הלאה בחייה, לאן היא עוד לא יודעת". שמעון מבקש בשלב זה להפסיק את השיחה המשותפת, עיניו לחות, אני חש את כאבו, נראה לי שגם רותי,משהו בקולה מתרכך, עיניה פוגשות בעיניו, היא רואה אותו, אולי לראשונה מזה זמן רב ואומרת: "שמעון תמיד היה בשבילי כשהייתי זקוקה לו, יש לו את היכולת לאהוב אותי ולפרגן, אבל אני מצטערת זה פשוט לא מספיק...."

אנחנו מסכמים על פגישה נוספת בשבוע הבא ואולם בני הזוג מבטלים אותה בהמשך ואומרים שהם זקוקים לזמן נוסף, אני מסכים ואומר שייקחו את הזמן ושאני כאן בשבילם כדי להמשיך אם רצונם בכך.
כעבר שלושה שבועות הם חוזרים, עכשיו שניהם מבקשים להתקדם ולהתחיל לדבר על הסכם הגירושין, נראה כי אנחנו יוצאים לדרך (אך כפי שנראה מייד, רגשות ופצעים שמחפשים הכרה ומחילה, מחכים לנו בשולי הדרך ואם לא נשכיל לפנות להם מקום, הם עשויים לטרוף את כל הקלפים ).
אנחנו מתקדמים במהירות ( שמפתיעה אותי יש לומר ), בשני המפגשים העוקבים הם מגיעים להסכמות בכל הסוגיות המרכזיות ואולם, ממש לקראת סיום כשטיוטת ההסכם בידי והכל כבר נראה גמור ומוסכם, מבקשת רותי ששמעון ישתתף בעלות שיפוץ חדר הילדים והאמבטיה. שמעון מסרב, "הייתי מספיק נדיב במזונות" הוא אומר "וגם השארתי לה את הבית, מה עוד היא רוצה ממני". רותי מתחילה להאדים, עיניה דומעות ובקול כעוס היא משיבה: "אם הוא לא מסכים לממן את שיפוץ החדר של הבן שלו ( היא מדגישה ) אז מצדי אין הסכם". אני חש את האמוציות רוחשות- הענק התעורר מתרדמתו, ותוהה בתוכי מה גרם להתפרצות ולהתעקשות מצד שניהם, ברור לי שאין קשר ישיר בין סירוב של שמעון למימון השיפוץ המבוקש, לבין האיום של רותי בפיצוץ ההסכם, חייב להיות כאן דבר מה נוסף שמבקש להבקיע את דרכו לחלל החדר, שנמלא שתיקה מתוחה ורועמת של שני הצדדים. אני שוקל את ההמשך ומציע שנצא לפגישות נפרדות. בפגישה אישית עם רותי, היא משתפת אותי בהפלה שהייתה לה לפני כחצי שנה בסמוך למועד שבו עזב: "נטש אותי ואת הבית", ככל הנראה בגלל רומן..."מאז לא הצלחתי להיכנס להריון, גם לא היה עם מי, אני חושבת שהוא שמח שהפלתי, בשביל מה הוא צריך עוד ילד לשלם עליו מזונות... אני לא יודעת עם אצליח עוד להרות.. כל כך רוצה עוד ילד..., מה בסך הכל ביקשתי שישפץ את החדר של הילד שלו". אני חש את הכאב הרב ומתייחס לכך, בהמשך אני שואל בזהירות אם הייתה יכולה לשתף את שמעון במה שעבר עליה מאז ההפלה: בכמיהה לילד שנכזבה, בתחושה שננטשה ומעבר לכך ברצון שלה שימשיך להיות אב אוהב ואכפתי לבן המשותף והיחיד של שניהם. הצעתי שתדבר על עצמה, על מה שהיא מרגישה ושתזכור שאני שם כדי לשמור על שניהם, לאחר היסוס מה היא מסכימה.
בפגישה הבאה המשותפת, היא פותחת ומדברת על כל מה שעברה מאז ההפלה ועד היום. על התקווה שנכזבה לילד נוסף, על איך שנותרה לגמרי לבדה, וגם על הילד המשותף. מקוצר היריעה, אציין רק שלמספר רגעים ארוכים, כל הנוכחים בחדר כאבו ושבסיומו של המפגש, הוא וגם היא ביקשו סליחה זה מזה... וכן כמעט שכחתי לגבי השיפוץ, הם הסכימו לחלוק חצי בחצי בעלויות. בפגישה הבאה והאחרונה שלנו עברנו ביחד על כל סעיפי ההסכם, ערכנו תיקונים אחרונים וחתמנו עליו. כשנפרדנו איחלתי להם הצלחה בכל ליבי, דיברנו על אפשרות למפגש מעקב בעוד חצי שנה, בינתיים חלפה שנה והם עדיין לא שבו.

מאפיינים של גישור משפחתי טיפולי:
גישור משפחתי טיפולי, מטרתו לסייע לצדדים להגיע להסדר גירושין מוסכם, הכולל התייחסות לנושאי הליבה: הגט, המזונות, המשמורת, הסדרי הראייה וחלוקת הרכוש המשותף. מדובר בגישה המבנה בתוכה גם התערבויות וכלים טיפוליים, על מנת לנסות ולפתור נושאים רגשיים תחילה וזאת בכדי לאפשר לבני הזוג המבקשים להתגרש, נגישות לתהליכי קבלת ההחלטות של עצמם, שאולי אבדו בדרך או שותקו זמנית במצוקת העתים. במודל זה, המגשר המשמש בד"כ כמורה דרך לצדדים בהליך הגירושין וכמדריך להורות לאחר הגירושין, נדרש גם לכישורים ומיומנויות של מטפל רגשי וזאת כדי לסייע לצדדים להתאבל ולפלס את דרכם בתוך מבוך הרגשות, המקשה ולעתים אף מונע כליל כל ניסיון להידברות ולניהול משא ומתן. מטרה נוספת שמלווה את הליך הגישור מראשיתו ועד לסיומו, היא הדאגה לשלומם של הילדים, כלומר המגשר צריך לתת את דעתו לכך שכל הסדר אליו מגיעים הצדדים, משרת גם את האינטרסים והצרכים של הילדים במשפחה. טובתם של הילדים במקרה כזה, היא בד"כ אינטרס מנחה ומשותף לשני הצדדים, מעין "חוט אריאדן", המאפשר כניסה ויציאה בשלום ממבוך האינטרסים, הקונפליקטים והרגשות הסותרים שבו נתונים הצדדים. ( כך בתיאור המקרה דלעיל, הדאגה והאהבה לילד המשותף, סייעה לתמי ושמעון להיחלץ מהמבוי הסתום ולהסכים לחלוק בעלויות שיפוץ חדרו של הילד וכו` ). בשולי הדברים, חשוב להדגיש שגישור משפחתי טיפולי, אינו מכוון לשמש כתחליף לטיפול זוגי, או פרטני. טיפול להבדיל מגישור, מטרתו בד"כ ניסיון לשפר את הזוגיות ובמסגרתו עשויים הצדדים לבחון אם יש מקום להמשיך בזוגיות. תולדה אפשרית של טיפול זוגי, היא החלטה על פרידה ובמקרה כזה השלב הבא עשוי להיות גישור במטרה להגיע להסכם גירושין.
על גישור, רגשות ומגשרים:
המציאות הרגשית בגישורים משפחתיים היא מורכבת ולא פעם מעורפלת וככזו, עשויה לעיתים ליילד בנו המגשרים בהירות ונמהרות עודפת, המבקשת להכיר באופן שטחי בלבד את רגשות הצדדים על מנת "להתגבר" עליהם, או "להניח אותם בצד", רק בכדי להמשיך ולשעוט לעבר "היעד הנכסף"- הסכם הגירושין. אולם, אם לא נשכיל לפנות מקום בטוח בחדר הגישור, לנושאים הרגשיים המונעים מהצדדים לנהל מו"מ אמיתי, אזי, או שאנו צפויים להיקלע למבוי סתום ולפיצוץ התהליך כולו. במקרה כזה יוצאים הצדדים בד"כ כואבים, כועסים ופגועים ומשנסגרו שערי המו"מ, נפרץ "שער הדמעות", עת נותרים הצדדים לבדם להשחיז חרבות לקראת מאבק משפטי כואב ומתיש בד"כ.

לחלופין, בסופו של יום, עשויים הצדדים למצוא את עצמם עם הסכם גירושין שאף אחד מהם לא פילל לו, לא מעוניין, או לא מסוגל לממש, זאת בשל העובדה שמצבם הרגשי של בני הזוג, מנע מהם באופן זמני את היכולת להפעיל שיקול דעת ולגבש החלטות והסכמות על בסיס צורכיהם הממשיים. או אז, אי הנחת, התסכול והנזק הכולל למשפחה המתפצלת, עלול להיות משמעותי.

מאידך גיסא, גם המצב ההפוך טומן בחובו סכנות לא פחותות. כך למשל, היסחפות של המגשר אל תוך "ים הרגשות" והאבל הלא מעובד שבו מבוססים הצדדים, מסתיימת לא אחת בהפסקה מוקדמת של הליכי הגישור, אם בשל חוסר הכשרה טיפולית מתאימה מצדו של המגשר ו/או בשל של חוסר בשלות רגשית של הצדדים להתחיל בגישור מלכתחילה.
בכל המקרים הללו יכולתו של המגשר להעריך ולזהות כבר בתחילת הדרך, האם הצדדים בשלים רגשית לגישור אם לאו, הנה קריטית להחלטה על המשך ההליך. במקרים מסוימים ניתן להציע שלב של קדם גישור לצדדים שאינם בשלים בשל מחסומים רגשיים, במקרים אחרים מן הראוי להפנות את הצדדים לטיפול רגשי, זוגי או פרטני, תלוי במצבם, העדפותיהם ויכולותיהם הכלכליות, ובמקרה הצורך להציע כברירת מחדל להסדיר במקביל ובאופן זמני נושאים חיוניים של: מזונות, מדור והסדרי ראיה, והגנה על רכוש משותף, כך שתתאפשר לצדדים השהות להשלים מהלך טיפולי ולשקול את המשך צעדיהם בתבונה.

כלים טיפוליים בגישור:
ככלל, עלינו להבחין בין שימוש בכלים קוגניטיבים- התנהגותיים, המותאמים יותר להליך הגישור, לבין שימוש בגישה פסיכודינמית או פסיכואנליטית, המתאימים פחות לדינמיקה (קצרת המועד בד"כ) של הליך הגישור. הדגש בגישור הוא על העתיד, ופחות על העבר, לא מנתחים את הרגשות, לא מפרשים ולא מחפשים את מקורותיהם בילדות. כך גם לא מתייחסים לאישיותם או לתכונות האופי של בני הזוג, לא מנסים לשנות אותם, אלא לסייע להם להגיע להסדר הוגן ומעשי העונה על צרכיהם, הגם שלהגעה להסדר יש בהחלט היבטים מרפאים המפחיתים עד מאוד את המתח, התסכול והחרדה הקיימים בכל הליך גירושין. המגשר מברר את האינטרסים והצרכים של בני הזוג, מפרק נושאים מורכבים לתת נושאים, מברר את החשיבות היחסית של תת הנושאים לכל אחד מבני הזוג ומנחה מסע ומתן ביניהם. תהליך כזה כולל בד"כ בחינה כנה וחסרת פניות של צרכים, רגשות, מטרות, סדרי עדיפויות, ניעור האבק מעל חלומות ישנים וחדשים ובדיקת הרלוונטיות שלהם, למציאות החדשה שהצדדים מתחילים לקחת אחריות על עיצובה.
לשם כך המגשר משקף, מסכם ולעתים ממסגר מחדש קונפליקטים מוגדרים, כאשר תוך כדי כך הוא מנסה לשפר את התקשורת בין בני הזוג ולהקנות טכניקות ליישוב מחלוקות.

יכולתו של המגשר לצור קשר של אמון וידע מקצועי, לגלות אמפתיה למצבם הרגשי של בני הזוג, להכיל רגשות קשים וכואבים, לעתים תוך כדי מפגש אישי שלו עם חומרים רגשיים לא מעובדים של עצמו, ולשמור תוך כדי כך על ניטרליות ואובייקטיביות, כל אלה הינם מנשמת אפו של התהליך.
איך להבחין בין המקרים הקלים לגישור לבין המורכבים:
יש מקרים המתאפיינים בטעינות רגשית נמוכה יחסית של הצדדים והם אינם מחייבים גישור טיפולי דווקא, אני נוהג להבחין בין המקרים "הקלים" לבין "המורכבים" ונותן בהם "סימנים" כדלהלן:
המקרים הקלים -זוג שמגיע לאחר קבלת החלטה מושכלת של שני הצדדים המעוניינים בגירושין, עם זה לאחר טיפול זוגי במהלכו בחנו לעומק וביסודיות את סוגיית חייהם המשותפים, או שהצדדים חיו חיי נישואין זמן קצר בלבד והגיעו למסקנה משותפת כי רצונם להיפרד, או שהם חיים בנפרד כבר די זמן שאפשר לכל אחד מהם להבהיר לעצמו כי רצונו להיפרד ולהמשיך בנפרד את חייו. במקרים אלו, הצדדים בד"כ מגיעים עם אג`נדה ברורה פחות או יותר בנושאי הליבה, מודעות סבירה באשר לרגשותיהם ובאשר להשלכות הגירושין ויחסי כוחות מאוזנים וכל שנידרש מצידו של המגשר הוא לערוך חוזה העונה על צורכיהם. במקרים אלו, כל מגשר משפחתי, גם ללא הכשרה טיפולית מיוחדת, יוכל בד"כ לנהל כהלכה את הליך הגישור ולהגיע לתוצאה חיובית.
המקרים המורכבים, כוללים אחד או יותר מהמפורט להלן:
זוגות החיים יחד, שמגיעים בעיצומו של משבר בחיי הנישואין, בד"כ על רקע בגידה באמון הזוגי, עזיבה פתאומית של אחד הצדדים את הבית, או תהליך אישי שעבר אחד מבני הזוג, שהוביל אותו למסקנה כי אינו רואה טעם בהמשך חיי הנישואין. החלטה זו שלא קדם לה בירור ושיתוף זוגי, נופלת כרעם ביום בהיר על בן הזוג השני, שבשלב הראשון מתקשה להתמודד עימה, ו/או נאלץ להסכים ולשתף פעולה אך בשל התנגדות רגשית לא מוכן באמת לקחת אחריות על כך.
במקרים כאלו, נגלה כי חוסר בשלות רגשית, התנהגות אימפולסיביות ותוקפנית, נקמנות של לפחות אחד מהצדדים שמעוניין לסיים את הנישואין מהר ככל האפשר ו/או למנוע בכל מחיר מבן הזוג לסיים את הנישואין מונעים התקדמות בהליך הגישור.
לעתים נמצא כי אחד מהצדדים פגוע מאוד ואינו מסוגל לפגוש בבן הזוג פנים אל פנים ו/או שכל מפגש כזה מביא מיד להכפשות, העלאת דרישות בלתי הגיוניות ולפיצוץ.
בכל המקרים המורכבים, אנו עשויים למצוא את עצמנו מתחבטים בשאלה האם ניתן לסייע לצדדים בתוך מסגרת הגישור עצמו, או שעלינו להפנותם למסגרת טיפולית או חוץ גישורית אחרת, כאן מסייע לנו מודל הגישור המשפחתי הטיפולי.
בתווך, יש כמובן את מקרי ביניים והם לא מעטים, כאן נפגוש בזוגות המגיעים לגישור עם ידיעה והבנה שכלית כי גירושין הם הדבר הנכון עבורם, יחד עם הסכמות מוקדמות בנוגע לחלק מנושאי הליבה העומדים לדיון ואי הסכמות באשר למקצת הנושאים האחרים. הצדדים סבורים כי הם זקוקים לעזרה "קלה " כדי לצלוח את המחלוקות שנותרו ולהשלים הסכם. אולם, בל יטעה המגשר ויחשוב לתומו שמדובר במקרה "קל", שכן לעתים קרובות, בשל מוקדים רגשיים לא פתורים, נגלה במוקדם או במאוחר שהנושאים שנותרו שנויים במחלוקת (גם אם מדובר בנושאים שוליים יחסית להסכם כולו ), שואבים ואורגים סביבם פקעת רגשית, מערבולת של רגשות לא מעובדים, המבקשים לפרוק את מטענם העודף, מהלא מודע הנפשי של כל אחד מהצדדים, הישר לתוך המיכל הגישורי שנפתח בפניהם, תהליך המתרחש לעתים בעוצמה הרסנית המסכנת את הליך הגישור כולו (ראה סוגיית שיפוץ חדר הילדים בתיאור המקרה דלעיל ). במקרים אלו על המגשר להשתמש באינטואיציה ובכלים הטיפוליים העומדים לרשותו על מנת לחפש ולאתר ( מבעוד מועד אם אפשר) את המוקדים הרגשיים הטעונים, גם כשהם אינם גלויים ואף נסתרים לעתים מהצדדים עצמם, ואז ברגישות, זהירות ובאמפתיה, להעלותם על פני השטח, לעבדם ולנטרלם, ככל שהדבר יידרש על מנת לאפשר לצדדים להבשיל ולהתקדם במו"מ לקראת הסכם.
צידה לדרך:
לכל אלו שמתלבטים אם להתחיל במסע של פרידה מבן/בת זוג, מסע שעשוי להוביל לגירושין, או לחילופין לעבוד על הקשר הזוגי בטיפול, לכל אלו שכבר החליטו להתגרש אבל עדין "לא יצאו מהארון", הנה כמה שאלות שכדאי לשאול את עצמנו לפני שממש יוצאים לדרך:
1. האם יש לך עדיין רגשות של חיבה/ אהבה כלפי בן הזוג?
רגשות חיוביים כלפי בן הזוג מהווים בסיס טוב להמשך הנישואין ובמקרה כזה מן הראוי לשקול עבודה על הקשר ולא נטישה שלו.
2. האם אתה באמת מוכן ומעוניין להתגרש או שאתה רק מאיים?
לעיתים אנו מנפנפים בדגל הגירושין כאיום, כאמצעי להביע כעס ותסכול, כדי להעביר את המסר עד כמה הנישואים רעים עבורנו. אולם, רצוי לא להשתמש בגירושין כאמצעי לחץ רגעי אלא להודיע עליהם בזמן רגיעה ומתוך שיקול דעת וכוונה ממשית לסיים את הנישואין.
3. האם החלטתך כנה ומבוססת על מודעות עצמית, או שזו החלטה הנובעת מתגובתיות רגשית.
רצוי שההחלטה להתגרש תהיה שקולה, עם מודעות לכל השלכותיה ולכל הרגשות שלך, החלטה שתוכל לעמוד בה לאורך זמן ושאינה תלויה ברגשות חולפים ומשתנים כלפי בן הזוג.
4. מה הם הכוונות העומדים מאחורי הרצון להתגרש
כל אג`נדה להשיג מטרות אחרות מלבד הרצון לסיים את הנישואין ובכך להשתחרר רגשית ולהיות מסוגל להתקשר לאנשים אחרים, עשויה להיות אינדיקציה שאתה לא מוכן עדין לגירושין.
5. האם אתה יכול להתמודד עם התוצאות השליליות של הגירושין?
גירושין מביאים עימם צער, אובדן המשפחה כפי שהייתה, אובדן הזוגיות, החלום המשפחתי והתכניות לעתיד, קשיים כלכליים, לעתים ירידה בתנאי החיים, תחושות של כישלון וחוסר ערך, הצפה של רגשות קשים, ולעתים גם הקלה ורגשות חיוביים. חשוב להיות מוכן לטלטלה הרגשית, וחשוב הנגישות של חברים וקרובי משפה תומכים, מוכנות לגירושין משמעה נכונות לשחרר ולהשתחרר מבן הזוג מבחינה רגשית, מנטלית ומעשית. מוכנות לגירושין משמעה קבלת חוסר הביטחון והפחד מאי הוודאות באשר לעתיד, וכן מוכנות לקבל את העצב, הגעגועים והכעסים של הילדים שיופנו כלפיכם.
6. האם אתה מוכן לקחת את השליטה בחיים שלך באופן אחראי ובוגר?מרירות, נקמה וחוסר אונים עלולים להקשות על זוגות כאשר הם מנסים להגיע להסכם גירושין, מאידך מו"מ המתנהל על בסיס של חוזק אישי, הבנה הדדית וכבוד כלפי האחר, יגיע לתוצאות טובות יותר למשפחה ולהסכם גירושין הוגן לבני הזוג שמחזיק מעמד לאורך זמן ומאפשר טיפוח של הורות טובה לילדים.

לסיכום- להיפרד לשלום ובדרכי שלום:
גירושין, הם בד"כ עניין טעון ומורכב. מתוך ניסיוני כמטפל וכמגשר, אני מאמין שאת "הפרידה לשלום", ראוי לנהל ולבחון, לא רק על פי מבחן תוצאה צר, הבודק מה כלול ומה לא כלול בהסכם הגירושין, זה ללא ספק חשוב, אך לא פחות משמעותי הוא מבחן "הדרך", כלומר הפרידה לשלום צריכה להיעשות "בדרכי שלום", זאת מאחר ולהתנהלות הצדדים ולאיכות התקשורת שמתהווה ומתגלה בניהם במהלך הגישור, עשויה להיות השפעה רבה על המשך דרכם ויחסיהם בינם לבין עצמם ובינם לבין ילדיהם. אני סבור, שבני זוג הפונים לגישור משפחתי טיפולי, מבטיחים לעצמם סיכוי טוב להגיע להסכם הוגן, כאשר בדרך הם ירכשו כלים משופרים לתקשורת בין אישית. מעבר לכך, כאינדיבידואלים הנפגשים בעוצמת רגשותיהם, כמו גם בקונפליקטים לא פתורים, ניתנת לצדדים לגישור (כמו גם למגשר עצמו), הזדמנות נדירה ללמוד משהו על האנושיות הטמונה בכל אחד מהם, בהיותם בני אדם בעלי צרכים, פחדים ורגשות. גילוי זה עשוי להיות פתח להכרה הדדית, הידברות וזריעת זרעי שלום, שתשפר באופן משמעותי את המשך חייהם. וכך לצד ההיבטים המעשיים של הפרידה המעוגנים בדיו שחורה על גפי דפים לבנים בהסכם הגירושין, מתאפשרת העצמה וגדילה מוסרית ורגשית, המצעידה כל אחד מבני הזוג קדימה, להמשך מסעו האישי והמשפחתי: "שנינו ביחד (כהורים לילדים משותפים) וכל אחד לחוד".




מקורות:

Howard H. Irving, Michael Benjamin., Therapeutic Family Mediation, Sage .1
Publications, U.S.A, 2002
2. Bruce Deman, Wendy Gregson., Are You Realy Ready for Divorce?
The 8 Questions you Need to Ask, may 2008, Mediate com
3. בן ימין שרה., גירושין- גישור או טיפול? מודלים השוואתיים בסיוע לזוגות מתגרשים,
`ענין משפחתי`, ביטאון האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובנישואין, גיליון 35 דצמבר 2001
4. זיידל סוזן., שני כובעים על ראש אחד:הזהות הכפולה כפסיכולוגית וכמגשרת נובמבר 2008,