מה בין ידידות אמת ובין תרגול יוגה? האם תרגול אסאנות יכול לקדם אותנו אל עבר תחושה של ידידות, חברות אמיתית ועמוקה כלפי הסובבים אותנו וכלפי עצמנו? איך נוכל לטפח בנו רגשות של חמלה, שמחה וסובלנות כלפי הכל?
ידידות אמת: תרגול מותאם ומיטיב
מה בין ידידות אמת ובין תרגול
יוגה? האם תרגול אסאנות יכול לקדם אותנו אל עבר תחושה של ידידות, חברות אמיתית ועמוקה כלפי הסובבים אותנו וכלפי עצמנו? איך נוכל לטפח בנו רגשות של חמלה, שמחה וסובלנות כלפי הכל?
מאיטרי – ידידות; קארונה – חמלה; מודיטה – שמחה; אופקשה – סובלנות או שוויון נפש: מהוות יחד, על פי היוגה סוטרה של פטנג`לי (I.33) את אחד הכלים בעזרתם נוכל להגיע לתודעה שקטה ויציבה ולצלוח את המכשולים העומדים בדרכו של מי שבחר/ה בדרך היוגה.
האם ניתן לטפח רגשות אלה? או האם פטנג`לי מתאר את המצב הרגשי והמנטלי בו שרוי היוגי שכבר הגיע להארה? איך נוכל אנו, המתרגלים את תנוחות היוגה – פסע קטן מתוך העולם הרחב והזר הזה – לטפח בנו את אותן איכויות ההפוכות לעתים לטבע שלנו ולנטיות לבנו?
גיטה איינגאר, מציעה לנו לאמץ גישה רגישה וכנה בתרגול האסאנות. תרגול מותאם ומיטיב - אינו מכוון החוצה, אלא פנימה. זהו תרגול הקשוב לצרכים שלנו, ליכולות שלנו ומותאם לפוטנציאל הפנימי שלנו. אין מדובר בהכרח בתרגול רך או "מפנק". היוגה דווקא דורשת מאתנו להגיע אל קצוות היכולת שלנו ולחשוף את עצמנו, על חולשותינו.
ההליכה בנתיבי היוגה, הפתוחה תמיד בפני כולם – גברים, נשים, ילדים, מבוגרים, זקנים, בפני חולים או בעלי מוגבלויות – מחייבת כנות בכל רגע ורגע. כמתרגלים, עלינו לגלות את הפוטנציאל הטמון בנו, את מלוא היקפו. ואז להביא אותו לידי ביטוי ולהעלות אותו אל פני השטח - לא על מנת לנצל אותו, אלא כדי לעשות בו שימוש נכון ומיטיב - לנו וכך גם לסביבתנו.
תרגול מותאם ומיטיב, כמו גם "תרופת ארבע הנדבכים" – מעמידים במוקד את הקשר בין הפנים והחוץ. מעניין שעל פי הטקסט הקלאסי של פטנג`לי, כדי להשיג תודעה יציבה, שקט ואיזון פנימי, לא מספיקה רק הפניית המבט והריכוז פנימה, אלה דרוש גם הקשר שלנו עם הסביבה שלנו, האנשים בקרבם אנו חיים, העולם שבחוץ. אותו עולם, על הדרישות, ההגבלות והתפישות שהוא מייצר, העולם שמקיים אותנו, ובתוכו וביחס אליו אנו חיים ופועלים.
*
המתח או הקשר בין הפנים והחוץ מתקיימים גם ברמה הגופנית, כחלק מתרגול האסאנות. במאמר שמוקדש לתרגול של נשים, מדגישה גיטה איינגאר את החשיבות של יצירת תחושה בו זמנית של קומפקטיות (הנוצרת מתוך התנועה מבחוץ פנימה) ושל מרחב פנימי (הנוצר על ידי תנועה מן המרכז החוצה). החיפוש אחר שתי תחושות אלה, היא אומרת, צריך להנחות אותנו בתרגול.
שתי התחושות הללו - הקומפקטיות והמרחב הפנימי מוגדרות אחת ביחס לשניה. הקומפקטיות נוצרת על ידי התנועה הפנימית מן הקצוות של הגוף בחזרה אל המרכז. כדי שכיוון זה יתאפשר עלינו ליצור קודם תנועה מן המרכז אל הקצוות, מתוכנו אל הסביבה, אל העולם שבחוץ.
לשם כך אנו משתמשים בתנוחות רבות באביזרים. האביזרים עוזרים לנו ליצור גבול חיצוני שביחס אליו אנו מתארכים ומתוכו אנו שבים אל השורש של אותה התארכות. הדוגמה הפשוטה ביותר יכולה להיות סופטה פדנגושטאסן 1, עם חגורה – כשאנו מאריכים רגל אחת על הרצפה וכף הרגל נמצאת במגע עם הקיר, ואת הרגל השנייה אנו מאריכים 90 מעלות למעלה, אל חגורה בה אנו אוחזים. בתנוחה זו אנו מאריכים את שתי הרגליים באותו האופן – אנו מאריכים ופורשים את אחורי ופנים הרגליים, אל הקיר או אל החגורה ובו בזמן משתמשים במגע הזה כדי כמו להחזיר ולהאריך את הרגליים (את הרגל הקדמית והחיצונית) חזרה אל תוך מפרק האגן. אנו רוצים ליצור תחושה שהרגליים מתארכות אך יחד עם זה שהן יושבות טוב, הן הדוקות בתוך המפרקים, מתהדקות ומתארכות חזרה אל תוך הגוף.
ניתן לדבר באותו האופן על התארכות הזרועות באורדהווה הסטאסאן, בטאדאסן. התחושה של התנוחה תהיה שונה אם נתרגל אותה במרכז, או אם נעזר בבלוק שנאחז בין כפות הידיים או בחגורה סביב הזרועות. גם כאן נשאף להגיע להתארכות המקסימלית שלנו ובו בזמן לגלגל את הכתפיים אל תוך מפרקי הכתף – אחורה ולמטה. בעוד שעבודה נכונה של הזרועות והכתפיים תשפיע על המרחב שנחוש בבית החזה, עבודה נכונה של הרגליים תיצור תחושת מרחב, רכות וחופש באברי הבטן.
כך שקודם כל אנו נדרשים ליצור יותר מרחב – לרווח, לפרוש, להאריך מן המרכז אל הקצוות של הגוף. ללא הפרישה וההתארכות, לא תתאפשר הדרך חזרה – ההידוק והחזרה של איברי הפעולה (הזרועות והרגליים) חזרה אל תוך המפרקים, אל המקור. ושוב, זו התנועה חזרה פנימה, אל המרכז – אותה קומפקטיות - שיוצרת בתורה יותר מרחב בחללים הפנימיים של הגו, מרחב שבו מתקיימת תנועה פנימית,
נשימה, תחושת רווחה.
תהליך ההיזון החוזר, בין המרכז והקצוות, בינינו ובין העולם – מאפשר לנו לחוש את עצמנו מבפנים. התחושה שבה החללים הפנימיים נפרשים, בתוך גבולות הגוף ההופכים לברורים יותר וכך מגדירים ומאפשרים את אותו מרחב פנימי, יכולה כאמור להפוך למוקד התרגול. תחושה זו מביאה אתה – חופש, שחרור ושמחה.
*
ואולי השמחה הזו היא "מודיטה" - המוזכרת בסוטרה I.33 על ידי פנטג`לי?
תרגול היוגה עוזר לנו לעשות את אותה הפניית מבט כפולה פנימה והחוצה – מן הקצוות אל המרכז, מאתנו אל העולם וחזרה פנימה. אז אולי כך, מתוך תרגול מותאם, רגיש, כנה ונעדר צביעות – נוכל ליצור בנו, ולו לרגעים שבריר מתוך ארבע המידות הטובות הללו – ידידות, חמלה, שמחה ושוויון נפש - גם אל הסובבים אותנו וגם אל עצמנו פנימה.
*
כתבה: ניבי עופר
מקורות:
Geeta S. Iyengar, "The Practice of women during the whole Month", 2009
סוואמי ונקטסננדה, סוטרות היוגה של פטנג`לי, מודן:2008
יוחנן גרינשפון, דממה וחירות ביוגה הקלאסית, האוניברסיטה המשודרת, 2002