היום הסתיים כמו כל יום ראשון עצבני, השבוע מתחיל וכבר מצטברות מטלות, משימות, שיעורים, הערות, בקשות, ציפיות, של אחרים ממני ושלי מעצמי. בבת אחת נחתו אלי כל אלה, במה שמכנים שבוע חדש. בבוקר עוד ניסיתי למלמל "שבוע טוב"
ריו אביירטו לחיים טובים יותר וארוכים יותר
היום הסתיים כמו כל יום ראשון עצבני, השבוע מתחיל וכבר מצטברות מטלות, משימות, שיעורים, הערות, בקשות, ציפיות, של אחרים ממני ושלי מעצמי. בבת אחת נחתו אלי כל אלה, במה שמכנים שבוע חדש. בבוקר עוד ניסיתי למלמל "שבוע טוב" לכל עבר, בערב כבר הייתי מותשת מלנסות ולהקל על אחרים את בואו של השבוע הזה. שתקתי, נגמרתי, ובעיקר צברתי כבדות ועומס של תחילת שבוע, גם שלי וגם של אחרים, זו עברה עלי כשברכוני "שבוע טוב" באנחה או בטון לא מעודד במיוחד.
עצבים, אנרגיה שלילית או איך שלא תקראו לזה, מלאה אותי, הרגשתי את זה בהליכה הקשה והקפואה כשניסיתי בכוח להרים את עצמי מהכסא בלימודים לכסא באוטו ומהכסא באוטו ל"בית מזרח מערב". שם אני סוף סוף לא אשב, לא אקפא, שם אני ארקוד, אשמח ויהיה לי כייף וכל האנרגיות השליליות ה (י)שתחררו! המון תקוות תליתי בריו - אביירטו שבהנחיית ענתו לידרור, אבל באותו הרגע פחדתי. פחדתי שמאוחר מידי, שהאנרגיה הרעה הזה השתלטה עלי, וששום דבר לא יכול לעזור. רכבת של מחשבות על מה שהיה ומה שיהיה עוברת בראש ואני כמעט מפספסת את התחנה שלי, "בית מזרח מערב" שברחוב ד"ר ארליך. אני רצה בין קרונות של מחשבות, פתאום נזכרת שאני בקושי יודעת מה זה ריו ? אביירטו, פותחת אינטרנט, מגיעה לאתר "מטפלים" וקוראת ? "ריו אביירטו היא שיטת גופנפש בתנועה שנוסדה בארגנטינה ב-1966 ע"י מריה אדלה, פסיכולוגית קלינית שחקרה דרכים יצירתיות ופסיכופיסיות (גופניות - נפשיות) ליצירת התפתחות הרמונית של האדם ולמיצוי הפוטנציאל הגלום בנו". הו, זה בדיוק אני ? "פוטנציאל לא ממומש", יש לי פלשבק מהיסודי, מהתיכון ועוד כמה פעמים ששמעתי על הפוטנציאל הגלום בי. באמת תהייתי מתי ואיך אצליח להפוך אותו מגלום לממומש. מסקרן, אני חושבת לעצמי וממשיכה לקרוא ? "פירוש המילה בספרדית: נחל זורם, נהר פתוח". אוקיי, אני עוצרת, שוב חושבת, ומפצירה בעצמי לא להיבהל.
אז נכון שהחיים שלי הם לא נהר פתוח ואני לא זורמת כמו נחל. אני יותר כמו אבן שנשארת במקומה כשהחיים ממשיכים לשצוף ולגעוש כמו מפל, אבל הנה הזדמנות להיות נחל, או לפחות לשייף את האבן הזאת, לעגל אותה, להפוך לחלוק נחל, כדי שאולי אוכל להתגלגל הלאה. "ריו ? אביירטו משלב תנועת גוף ומגע ליצירת גוף חי ושמח המנצל את אנרגיית החיים האדירה שזורמת בתוכו", אני רוצה גוף חי ושמח, אך קצת מפחדת ממגע, מה זה אומר? טוב, אין מצב שאני מוותרת, שווה להתעמת עם הפחד שהרגע נוצר בי מהמילה "מגע", אם אוותר עכשיו ארגיש תבוסתנית והפחד רק יגדל. שיטת ריו ? אביירטו מבטיחה גם שחרור מלחצים ומתחים שללא ספק הצטברו בי, חשיפת רובד השמחה והחיות שאני מרגישה שחסרים לי ואני לא יודעת לאן נעלמו. שחרור מעצורים, שלפעמים אני לא מכירה את עצמי בכל פעם שמגלה אותם ותוהה אם המעצורים האלה שייכים לי או לחברה. אני גם מתחברת לרעיון של חיבור לעצמך, חיבור לאחרים, חיבור בין נפש לגוף, תרגום רגש ומחשבה לתנועה. ואז קוראת את המשפט - "ריו - אביירטו מקדישה עצמה לגילוי הכוח היצירתי והפוטנציאל הטמונים בנו, על מנת שנוכל באומץ לחולל שינויים בתוכנו ובכל מעגלי חיי היום-יום: משפחה, יחסים בינאישיים, יחסי עבודה, קהילה וחברה", אני חושבת שקלעתי בול כשבחרתי להתנסות בריו - אביירטו, שינוי ואומץ מדברים אליי, חסר לי מאלה בכל התחומים. מלאת תקווה ונרגשת אני נוסעת ביפו, חולמת על ריו ? אביירטו ועל עתיד שונה ואמיץ יותר. בחרתי להתנסות בריו ? אביירטו, אני כבר בחצי הדרך.
כשפתחתי את הדלת ל "בית מזרח מערב" חשבתי על זה שאפילו לחייך בנימוס לאנשים החדשים שאכיר בעוד רגע, אין לי כוח. שבוע חדש וכבר אין לי כוח. בכלל "אין לי כוח", הפך להיות משפט מפתח אצלי במשך כל השבוע, משפט שניסיתי להפסיק להגיד ולא הצלחתי, אז במקום להפסיק ניסיתי הפעם להשתמש במפתח הזה ולמצוא את הדלת המתאימה, זו שתהיה לי דרך להשיג עוד כוח. דלת ברזל כחולה באמצע יפו, הדלת לא נפתחת או שהתייאשתי מהר מידי?! הדלת לא נפתחה, עברתי לנסות את מזלי בדלת ליד, זו הייתה נעולה. הסתובבתי בקור, מאחרת וכועסת, אבל על מי? על הדלת אין טעם לכעוס ולכעוס עלי אני עושה מספיק. בלית ברירה חזרתי מעוצבנת עוד יותר לדלת ברזל הכחולה, ראיתי מישהי נכנסת דרכה, כנראה שאין לי כוח. מותשת מהמאבק ומהניסיון לקבל את עצמי עם כל הפאשלות וחוסר הכוח, אפילו דלת לא הצלחתי לפתוח, וזה עוד כלום לעומת מה שמחכה לי השבוע!
אני נכנסת למתחם. חצר גדולה מובילה אל חדר מואר, אני מתקרבת לעבר הכניסה לחדר, בפתח הדלת מספר זוגות נעלים, אני משאירה גם את המגפיים שלי בכניסה, ומנסה להרגיש בבית. זה לא הבית שלי, אבל החום של האנשים קורן החוצה. דבר ראשון אני רואה עשרה אנשים זזים מצד לצד לפי המוזיקה, הם עוצמים עיניים או שעיניהם נעצמות מעצמן. אני זורקת את התיק בפינת החדר, כולי קינאה, אני רוצה גם. כשאני מצטרפת למעגל, ענת פותחת עיניים לרגע ומחייכת, חשבתי שהיא מחייכת אלי, אבל היא כל הזמן מחייכת, מחייכת למשמע המוזיקה, מחייכת בגלל האווירה הטובה שנוצרה, מחייכת לעצמה וגם לאנשים סביבה, וכן, גם אלי. היא לא עוצרת, היא עושה תנועות ואנחנו אחריה. נהנים מכול רגע מהמשחק, נהנים כמו ילדים. התנועות מצחיקות אותנו, אנחנו מצחיקים אותנו. מחייכים מבושה או מחייכים באמת - עדין מוקדם לדעת, אבל העיקר הוא שאנחנו מחייכים. לאט לאט משתחררים, גם אצלנו צצים חיוכים. התנועות הופכות יותר רכות ואמיתיות. המוזיקה משתנה, וענת בקלות מובילה אותנו בקצב החדש.
אף אחד לא מוציא מילה, רוקדים, עוצמים עיניים ומחייכים. אני עדין חושבת מחשבות כמו מה יקרה בהמשך השיעור? איך יהיה השבוע הזה? וגם לאן מובילים אותי החיים? ואם לשם אני רוצה להגיע? הרבה עומס וכבר מאוחר, אני רוצה להפסיק את רכבת המחשבות הזאת, ואז שואלת את עצמי אם אצליח להתרכז בריקוד? ואיך עושים את זה? כולם כבר עוקפים אותי בסיבוב, נראה שהם כבר שם, בעולם נטול המחשבות ומלא בתנועה. אני ממשיכה לחייך, לבקש מהמוזיקה להיכנס לנשמה ולנתק אותי מהמחשבות. רכבת המחשבות עוד דוהרת, אבל הנה היא מאיטה ואני יכולה להסתכל על הנוף. נוף של אנשים יפים, כמוני עוצמים עיניים ומבקשים להיסחף מחוץ לחיים שלהם, לשבור את הגלים של הלחץ, לא לטבוע בים של השעמום היומיומי. אני מביטה בהם וכל כך מזדהה, גם אני כמותם, ילדה שגדלה, אבל עדין רוצה בסופו של דבר להינות, לרקוד, לחייך בלי סיבה. עכשיו אני מבחינה באריחים העתיקים שיוצרים רצפה לרגלי, בקשתות הלבנות בתקרה שיוצרות פאר וגורמות לי להרגיש כמו מלכה. אני מרגישה בבית, אבל בבית מלוכה, בית המלוכה שלי.
אני שוב עוצמת עיניים, לפעמים כשהן פתוחות העולם החיצוני רק מפריע. אני מתרכזת במוזיקה ומבקשת ממנה מפלט, הגוף מתחיל לזוז מעצמו, נדמה שהמוזיקה נענתה לי בריקוד. בעזרת הזרם של הנחל, מוזיקה שמזרימה לי את האנרגיות לידים, לרגליים, לראש, לכל האיברים ומחזירה אותי לחיים. התנועות הופכות יותר אמיתיות, יותר שלי, באות מהגוף עצמו ולא מהראש, מאיך שאני חושבת שמתאים להתנועע במוזיקה המסוימת. התנועות יותר עגולות ושלמות, כמו שאני יותר ויותר שלמה עם הנהר הזה שבחרתי לשוט איתו היום והאבן שאני מתעגלת וזורמת. המוזיקה ממלאת את האוויר ואת הראש ואי אפשר לחשוב יותר, כמה טוב לא לחשוב! התחלנו זרים והנה אנחנו מתקרבים ? המוזיקה מעלה בי חיוכים, מעלה גם בהם, חיוכים מקיפים אותי מכל הכיוונים וגורמים לי לחייך עוד ועוד. דרך יד שמחזיקה יד אנחנו שוטפים את כל מה שמטריד ומציק. אחר כך ממשיכים להתנתק, מהשותפים לחוויה שמסביב, ובעיקר מעצמנו.
המוזיקה נחלשת, ואנחנו נשכבים על הרצפה מותשים. מסבר שריו - אביירטו יותר מתיש ממכון כושר והרבה יותר מהנה. אני בוהה בתקרה ובעצם מסתכלת פנימה, אני עוצמת עיניים ומרגישה את החיוך על השפתיים. ענת עוזרת לי לקום ? אני קמה חדשה, לחדר עם הקשתות והמרצפות הצבעוניות, לאנשים היפים והמחייכים ששותפים לחיוך הפנימי שלי. אנחנו מתחבקים במעגל קבוצתית ענק, רוקדים עוד קצת, דוחים את הקץ ולא רוצים לצאת החוצה מעולם החופש, הריקוד והמוזיקה שנקראים ריו - אברייטו.
054-7776259
[email protected]