"ובתוכי ראיתי אישה,
שלא יודעת לצעוק,
שלא יודעת גם לדבר,
שלא יודעת לבכות,
שלא יודעת מיהי,
וכל ישותה האילמת סוגרת בתוכה את צעקתה."
תיאטרון התודעה - תולדות.... תיאטרון התודעה
הסיבה שהגענו לעולמנו זה, אינה אלא כדי לפתח קרבה עמוקה לאהבה שחיה בנו.
זה קרה לפני עשרים ושש שנים.
איש נסדק לנגד עיני.
וזעק, בגדתם בי, בגדתם בי.
ואני, שלא ידעתי להבדיל בין חוץ ופנים, שמעתי את הזעקה ונסדקתי גם אני. ובתוכי ראיתי אישה, שלא יודעת לצעוק. שלא יודעת גם לדבר, שלא יודעת לבכות. שלא יודעת מיהי ? וכל ישותה האילמת סוגרת בתוכה את צעקתה ? בגדתם בי, בגדתם בי.
והלכתי לחפש אחר האישה הזו.
רציתי להכירה.
להקשיב לזעקתה האילמת.
לשאול כיצד נבגדה, והיכן אבד לה קולה.
וכשמצאתיה
היא נתנה לי יד, חיוורת, רזה, ובקשה שאוליך אותה אל החופש.
בשפת סימנים עילגת היא התחננה שאקים לה במה.
שאלמדה לעמוד עליה. להישיר מבט לעולם. לראות ? להיראות ? ולומר את מיליה.
ואני הפגשתי אותה עם אנשים. דברתי בשמה ובקשתי שיעזרו לה.
והם רק בגדו ובגדו בה ? שוב ושוב.
ולא כי רצו לבגוד, אלא שהם עצמם היו אסורים לעצמם.
והיא, כך למדתי ממנה, מוכנה לצאת מכלאה רק בארץ הרגשות המותרים.
ובמקום בו הרגשות אסורים, היא מרגישה נבגדת.
כי האישה שבתוכי, היא מלכת רגשות האמת, והיא נולדה לחופש, ובממלכה של הרגשות האסורים, היא קופאת למוות, ולא נותר ממנה אלא צל.
אך בעולמנו לפעמים מתרחשים נסים.
והנסים הללו, כך מסתבר לי, הם תוצאה של אמונה בלתי מתפשרת. ולמלכת הרגשות המותרים, שחיה במרתפי ליבי, הייתה אמונה בלתי מתפשרת. וכך קרה הנס.
מלכתי יצאה מכלאה והיא בונה לעצמה ממלכה.
בית.
בית לרגשות מותרים.
ובמרכז הבית תהיה במה.
במת הרגשות המותרים. כזו שהשחקנים הנמצאים עליה אינם משחקים, אלא, נמצאים. שגופם מוסתר מאחורי בגדים, אך נשמתם מעורטלת. שיופיים אינו כבוש, אלא נראה למרחקים.
אירי
המאמר פורסם גם כאן »