כאשר אנחנו פוגשים בן/בת זוג מתעוררים בנו שני רצונות סותרים
הרצון באינטימיות וקירבה רגשית, לצד הפחד מחשיפה.
הרצון להמנע באינטימיות נובע מהפחד שמה מי שאני לא יתקבל באופן אמפתי. הדרך היעילה ביותר להמנע מאינטימיות היא להסתיר את מי שאני באמת, אך זו גם הדרך היעילה ביותר להמנע מזוגיות.
אנחנו מגינים בחרוף נפש על אותם חלקים, אשר למדנו כי הם עשיים למנוע מאיתנו את האהבה והקבלה מהסביבה. אך חשוב לציין כי למידה זו נעשתה בגיל צעיר מאוד ואיננה בהכרך רלוונטית כיום. לצד הכבוד לאותן הגנות שפעם היו הישרדותיות, יש להבין כי השימוש החוזר בהם בבגרות, מייצר דפוס הקולע אותנו בדרמה חוזרת ונשנית. מגיע שלב בחיינו שעלינו לעשות בחינה מחדש של אותם דפוסים ואמונות וזה צעד לא פשוט הדורש בגרות אמיתית ואומץ רב.
בקשר אינטימי בני הזוג צריכים להרגיש בטוחים גם אם יש בהם חולשות, קשיים, תכונות אופי וחלקים שלא תמיד חיים איתם בשלום.
המצב האידיאלי לקיום קשר אינטימי הוא מצב שבו אני מרגיש ביטחון להביע את רצונותי, חלומותי, מחשבותי, רגשותי וחולשותי באופן בטוח, ללא חשש משיפוט, ביקורת ודחייה. תחושת הביטחון מאפשרת לנו להיות ספונטניים, לקחת סיכונים ולהתנסות בהתנהגויות חדשות.
הצורך באינטימיות טבוע בכולנו והוא לא פעם מבוסס על חלומות ילדות תמימים אודות אהבה מושלמת. הוא ממשיך להיות מוזן בבגרות על ידי סיפורים רומנטיים ובלתי אפשריים. מאחר והפנטזיה מסובבת על צורך לממש חלום מן העבר או אגדה בלתי מציאותית, אנחנו מכינים את עצמנו מראש לאכזבה והופכים לערניים ורגישים לכל פגיעה. הדבר עשוי להוביל לנבואה שמגשימה את עצמה מאחר ואנו נוטים לפרש כל פגיעה כאנושה ובכך, אנו מאששים את הפחד מאינטימיות. הפגיעה מפורשת כדחייה, המעוררת בנו את פחדי הנטישה הבסיסיים והראשוניים שלנו.
ככל שנעיז להתקרב יותר כך נסתכן יותר בפגיעה. ככל שבני הזוג יודעים יותר אחד על השני כך יש להם את הסיכויים לפגוע אחד בשני פגיעה עמוקה יותר. וכמובן, ככל שלוקחים יותר סיכוים, יש ממה לפחוד. ככל שאנו יותר חשופים כך יש לנו יותר סיכוי להפגע.
אך ככל שהפחד מאינטימיות אמיתי, הימנעות מאינטימיות איננה פיתרון המביא לאושר. נהפוך הוא, ההימנעות מתחושות הפחד ומהסיכונים הכרוכים בפגיעה אפשרית, הם שיובילו אותנו להסתגרות, הגנת יתר ותחושת בדידות עמוקה. להתמודד עם פחד מאינטימיות זה לאפשר לעצמנו להרגיש ולחוות את הפחד.
המאמר פורסם גם כאן »