כלי נגינה במוסיקה הערבית

בראשית דרכי כמורה וכרקדנית, הבנתי באופן אינטואיטיבי שהריקוד, כמו גם הוראתו, אינם יכולים להתקיים ללא הבנה ולו בסיסית של המוסיקה שלצליליה אנו רוקדות, ובה אנו משתמשות ככלי עיקרי בשיעורים שאנו מדריכות בהם. משום כך דאגתי ללמוד ולבסס את הידע שלי על המוסיקה וההקשרים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים שלה, ופיתחתי את שיטת ההוראה המיטבית שאני משתמשת בה בשיעורי ההדרכה שלי, וכיום ? בקורס שלי להכשרת מדריכות למחול מזרחי בצפון.
במאמר זה תמצאו מידע על כלי הנגינה הרווחים במוסיקה הערבית ? גם אלה המסורתיים, וגם המודרניים (ומערביים). אנחנו הרקדנים ? את המוסיקה אנו רוקדים! הריקוד הוא מפגש בין שתי שפות ? שפת המחול ושפת המוסיקה. היכולת של הרקדן לתת פרשנות מתאימה למוסיקה ? היא היא שיוצרת את השלם בין שתי השפות הללו.

*~~~~~~~~~~~~~*

כלי הנגינה הנמצאים בשימוש במוסיקה הערבית הינם רבים מכדי לרשום ולתאר את כולם בהרחבה. לפיכך, אתאר כאן את כלי הנגינה הנפוצים ביותר באזור המזרח התיכון.
האנסמבל הערבי המסורתי ? התכ`ת (תכ`ת=דרגש/במת עץ קטנה) ? היה מבוסס על 4 כלי נגינה מלודיים: עוד, חליל נאיי, קאנון וכינור, וכלי הקשה עיקרי אחד ? "ריק" (תוף מרים/טמבורין). לעיתים הוחלף ה"ריק" עם הטאבלה (דרבוקה) או עם ה"דף". הרכבים מוסיקליים עתיקים אף יותר השתמשו ב"ג`וזה" (מהמילה "אגוז") או ב"רבאבה" ? במקום הכינור המערבי.
מבחינה סגנונית, כלי נגינה מלודיים מחולקים לשתי משפחות ? ס?אה?ב sahb ? משיכה מתיחה, ונ?אק?ר naqr ? פריטה או הקשה. הכינור והנאיי ישתייכו ל" ס?אה?ב", ואילו העוד והקאנון ישתייכו ל"נ?אק?ר". שתי המשפחות הללו נועדו להשלים זו את זו על מנת ליצור צלילי עשיר ושלם יותר. במקרה של דואט - השילובים הנפוצים ביותר הינם של עוד עם כינור, או של קאנון עם נאיי.
השילוב של כלי נגינה מערביים במוסיקה הערבית התרחב כבר במאה הקודמת. כלי הנגינה הללו כוללים את הפסנתר, פסנתר חשמלי, אורגן חשמלי, סנטיסייזר, אקורדיון, גיטרה, גיטרה חשמלית, והבאס החשמלי חסר הסריגים. כמה מן הכלים הללו שונו, כך שיפיקו רבעי טונים המצויים במוסיקה הערבית. גם מערכות תופים, וכלי הקשה אלקטרוניים נכנסו לשימוש רחב במוסיקות המודרניות של הפופ והדאנס הערבי.
החליל (המערבי, העשוי מתכת), הסקסופון, הקלרינט, החצוצרה והטרומבון ? כולם כלים הנבדלים זה מזה בצליל, והם מאפשרים שליטה גדולה יותר בגובה הצליל. יש בהם שימוש במידה מסוימת במוסיקה הערבית - בעיקר בג`ז ערבי מודרני, ובסגנונות של ג`ז פיוז`ן.
לכינור, לויולה, לצ`לו ולבאס חסר הסריגים בצווארו, יש שימוש רחב מאוד במוסיקה הערבית, במיוחד בהרכבים תזמורתיים גדולים מאוד, כדוגמת תזמורת הנגנים של אום כלת`ום, ושל המוסיקאים הגדולים ? מחמד עבד אל וואהב ופריד אל אטרש. עצם היותם של כל הכלים הללו חסרי-סריגים בצווארם ? הם הפכו לנוחים מאוד לשימוש במקאם הערבי. מקאם (בערבית: مقام, בתרגום לעברית: מקום) הוא מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה המזרחית. כל מקאם כולל סדרת צלילים אבסולוטיים והתנהגות מלודית אופיינית. שיטת המקאמים (או מקאמאת مقامات) משמשת כבסיס למוזיקה הערבית-הטורקית ומבוססת ביסודה על המוזיקה הפרסית הקלאסית.

כלי הנגינה לפי משפחות:

כלי נשיפה:
הנפוץ ביותר הוא חליל נאיי (נקרא גם "חליל ערבי"). מקור המילה "נאיי" מפרסית, ופירושה "קנה". הנאיי הינו חליל בעל 6 חרירים לאורכו, וחריר נוסף ? השביעי, בחלקו התחתון - לאגודל. הגם שהוא נראה פשוט לכאורה, הנאיי הינו אחד הכלים הקשים ביותר לנגינה. נגן מצוין מסוגל להפיק צלילים זורמים וזכים, ולהפליא בצלילי עיטור וקישוט. זהו כלי המעורר ערגה וכמיהה.
הגון הפואטי של צלילי הנאיי הופך אותו לכלי שיכול להפיק מנעד צלילים מרגש, המביעים גם שמחה מחד, וגם נהי וקינה מאידך.
חליל צד נוסף הינו ה-בנסורי ההודי, העשוי מבמבוק. לבנסורי עשרות גדלים שונים, השונים זה מזה במנעדם. ככל שהכלי גדול יותר, כך מנעדו נמוך יותר.
החלילים מיוצרים במרווחים של חצי טון האחד מהשני כך ששנים עשר חלילים יוצרים סט שלם. לבנסורי 7 חרירים בצד אחד שלו, אשר אחד מהם נפרד מהאחרים ומשמש כפ??ייה. הנשיפה בבנסורי דומה מאוד לנשיפה לחליל צד מערבי. היות והחורים של הבנסורי גדולים, הוא מאפשר משחק חופשי ביותר עם גובה הצליל. הצליל של הבנסורי חם ומלא יותר מזה של חליל הצד המערבי בצלילים הנמוכים והאמצעיים, ומעט שטוח יותר בצלילים הגבוהים שלו. לעתים הצליל שלו מזכיר את צלילו של החליל הערבי, הנאיי.
גם האקורדיון נמנה על משפחת כלי הנשיפה: האקורדיון, בעברית: מ?פ?ו?חו?ן, מורכב ממפוח המחובר לשתי מסגרות מלבניות; הצליל מופק על-ידי מתיחת או כיווץ המפוח על ידי הנגן. זרם האוויר שנוצר בעת הפעלת המפוח מרטיט לשוניות מתכת המפיקות את הצליל (הלשוניות מקובעות בקצה אחד וחופשיות בקצה השני, כמו סרגל המוחזק בקצה שולחן כך שחלקו באוויר). לאקורדיון קבוצת כפתורים (מקלדת) בכל צד. בסוג המוכר ביותר של אקורדיונים, הכפתורים באחד הצדדים נראים כמקלדת פסנתר. השימוש באקורדיון נפוץ ביותר ביצירות הבלאדי. שם ? הוא יפתח את היצירה בתקסים (אלתור מלודי), וימשיך ללוות אותה עד סופה. צליליו של האקורדיון נוסכים בגוף תחושה של מפוח גדול, חי ונושם. הגוף נע בתנועות גדולות של "נשימה": כל פיתול, קמר ועיגול הולך וגדל ומתמלא "רוח-חיים" עם כל צליל הבוקע מהאקורדיון.
מיזמאר ?המיזמאר, כמו הנאיי, עשוי מקנה, וגם לו 7 חרירים. חלקו העליון צר, והוא הולך ומתרחב בקצהו השני, בדומה לחצוצרה. השימוש במיזמאר נפוץ במיוחד במוסיקת ה"סעידי" הכפרית. צליליו של המיזמאר רחוקים מלהיות נוגים או ענוגים, כמו הנאיי. להיפך מזה: למיזמאר צליל צווחני-חודרני. תכופות הוא יפתח את יצירת הסעידי ב"קול תרועות רמות", ומיד אחריה תחל המוסיקה הסעידית הקצבית, עם כלי ההקשה ה"רועמים". לעיתים הוא מקשר בין חלקיה של היצירה בקטע סולו, ולעיתים הוא מלווה את היצירה כולה.

בעשורים האחרונים התוספו גם החצוצרה והסקסופון לכלים בשימוש המוסיקה האוריינטלית, ושניהם נמנים על משפחת כלי הנשיפה. שניהם עשויים מתכת. המנעד של הסקסופון הוא הגבוה ביותר מכל כלי הנשיפה ממתכת; גבוה אף מזה של הטובה, או של הטרומבון וקרן היער. (סמיר סרור הינו נגן סקסופון מצרי ידוע. לסרור אלבומי מוסיקה רבים שבהם מוקלטות יצירות של גדולי הקלאסיקנים, והסקסופון שלו הינו הכלי המוביל את המלודיה). את צלילי הסקסופון ו/או החצוצרה אנו עשויים לשמוע גם ביצירות הבלאדי ? בתקסים (סולו) או ככלי מלודי המנגן פרקים ודיאלוגים עם האקורדיון, או עם כלי ההקשה.
ארגול (או מג`ווז) ? 2 צינורות, 1 קצר והשני ארוך, אחד לצליל והשני ללחן. מופיע בעיקר במוסיקת פולקלור, כמו בדבקה.

כלי מיתר:
עו?ד - בארצות המזרח זכה העוד לכינוי "מלך הכלים", שכן היה נפוץ בחצרותיהם של שליטי המזרח, וכמה מהם אף היטיבו לנגן בו בעצמם. צלילי העוד נחשבים לנוגים, והם משרים אווירה מיסטית על שומעיו. אווירה זו קרויה "טראב" ופירושה "התעלות נפש", ריגוש או רוממות-רוח הנגרמים מהמוסיקה. אין תזמורת ערבית שלא נמצא בה את העוד! פריד אל אטרש ? אחד מגדולי הקלאסיקנים ? מלחין, נגן וזמר - הפליא עד כדי כך בנגינת העוד שלו, שהוא זכה לתואר "מלך העוד".
העוד נדד עם האיסלאם לאנדלוס. (אנדלוס היה השם שנתנו המוסלמים לשטחים שהיו ברשותם בחצי האי האיברי, בין השנים 711 ל- 1492) ומשם לאירופה - שם יצרו את הגיטרה בדמותו של העוד. העוד הוא למעשה האב הקדמון של רוב כלי הפריטה בעולם, בהם הבללייקה הרוסית, הביווה היפנית, הלאוטה האירופית וכמובן הגיטרה והמנדולינה. את העוד גם מכנים ס?ל?ט?אן אל-ט?ר?ב? = המלך, הכלי שמושל/אחראי על הריגוש במוסיקה - מלך הכלים של המוסיקה הערבית.
העוד עשוי כולו עץ, והינו בעל תיבת תהודה גדולה שבחזיתה בין 1-3 חורי תהודה, גשר קצר ללא סריגים, וראש כיוון בעל 11 מפתחות. הנגינה בעוד מתבצעת באמצעות מפרט. בניגוד לכלי פריטה רבים, הוא חסר צוואר בעל סריגים. דבר זה מאפשר לנגן בעוד במיקרו-טונים. לגופו של העוד יש גב מוטה ודמוי-קערה הדומה לחצי-אגס. הקערה הזו מאפשרת לעו?ד ליצור תהודה ולהפיק צליל מורכב יותר. להוציא מקרים חריגים, לעוד יש 11 מיתרים. עשרה מהם מצורפים יחד במתכונות של שניים בכל צירוף. האחד-עשר, המיתר הנמוך מבין כולם (בס) - נותר לבדו.
במסורת המלווה את העוד נהוג לייחס לכל אחד מזוגות מיתריו יסוד אחר ביקום: הזוג הראשון מייצג את האש; השני - את האוויר; השלישי - את המים; והרביעי - את האדמה.
קאנון ? כלי פריטה שצורתו טרפז ישר זווית ומיתרים המתוחים במקביל לתיבת תהודה. מספר המיתרים בקאנון המודרני נע בין 78 ל-90. הקאנון מונח בצורה אופקית על ברכיו של הנגן, או על גבי מעמד. על מיתרי הקאנון פורטים בעזרת 2 מפרטים ממתכת אשר מוחזקים על האצבעות המורות. במוזיקה המסורתית הערבית נחשב הקאנון ל"סולטן הכלים", ובמצרים, החל מן המאה ה-19 הוא הופך לכלי מרכזי בהרכבי המוזיקה המסורתית ? התכ`ת. אין הוא נחשב לכלי עממי עקב מחירו הגבוה וקושי הנגינה בו. לנגן הקאנון בהרכב הערבי המסורתי (תכ`ת) הייתה חשיבות גדולה: על פי כיוון הקאנון היו שאר הנגנים מכוונים את כליהם. הדבר נבע מהקלות והמהירות היחסית שבה ניתן לכוון מספר מיתרים קטן בכלים כמו כינור, לעומת כיוון של עשרות רבות של מיתרים בקאנון.
גוף הקאנון מורכב ממספר חלקים מרכזיים: תיבת התהודה שמהווה את רוב גופו של הקאנון, והיא עשויה מסוגי עצים שונים. על חלק ממשטח תיבת זו מתוחה יריעת עור דקה וצרה מחולקת מלבנים, עליה נח הגשר בעזרת לחץ המיתרים בלבד. גשר הקאנון בנוי בדרך כלל מעץ קשה מאוד, על מנת שיוכל לעמוד במתיחות המיתרים וצורתו לא תתעוות. על הגשר נמצאים חריצים ועליהם נחים המיתרים. בצידו התחתון של הגשר ישנן תומכות, שמספרן כמספר יריעות העור. סידור זה של הגשר על גבי יריעת העור, הוא הנותן לקאנון את צלילו הרם ואת צבע צלילו המיוחד.
המנדולינה היא כלי פריטה נוסף, והיא שייכת למשפחת הלאוטה קצרת הצוואר, קרובה של העוד. היא בעלת ארבעה זוגות מיתרים וסריגים. צורתה של המנדולינה דומה לצורת שקד, ומכאן נובע שמה (באיטלקית "mandorla" - שקד). המנדולינות בנויות מעץ ומנגנים עליהן בעזרת מפרט. איטליה נחשבת כארץ הולדתה של המנדולינה, שם היא הופיעה בתקופת הרנסאנס כהתפתחות של כלי פריטה מזרחי, עוד ? קרוב לוודאי - ושימושה היה בעיקר ככלי נגינה עממי. קיימים סוגים שונים של מנדולינות לפי מקור המוצא: מנדולינה נפוליטנית, מנדולינה רומית, מנדולינה מילאנזית (לומברדו). הנפוצה ביותר היא המנדולינה הנפוליטנית. היא מכוונת כמו הכינור, בעלת מיתרי מתכת, סריגי מתכת, גשר ניתן להזזה ובטן בצורת שקד.
בוזוקי (Bouzouki ביוונית: μπουζούκι) הוא כלי מיתר בעל ארבעה זוגות מיתרים המשמש במוזיקה היוונית והים תיכונית. הבוזוקי הוא פיתוח מאוחר של הבגלמה, כלי מיתר מונגולי שהובא אל אגן הים התיכון עם מסעות הכיבוש המונגולים בימי הביניים. במזרח התיכון שונה מבנה תיבת התהודה והוספו סריגים. השם בוזוקי שנבחר לכלי גזור מהמילה "בוזוק" שמשמעותה "צוואר" וזאת על שום צווארו הארוך והצר של הבוזוקי. נגני בוזוקי הם מהמוזיקאים המוערכים ביותר ביוון ובקהילה היוונית בישראל, והם נמדדים בין השאר במהירות נגינתם.
גיטרה חשמלית כלי מיתר נוסף ומודרני, שהתוסף בשנות החמישים של המאה הקודמת יחד עם החצוצרה, הסקסופון והאורגן החשמלי הינו הגיטרה החשמלית. בשנת 1964 באה עדנה גדולה לגיטרה החשמלית, כשהמלחין הקלאסיקן מוחמד עבד אל וואהב הלחין את היצירה "אינתא עומרי", שנכתבה במיוחד עבור אום כלתום ע"י המשורר אחמד ראמי. היצירה הפכה בין לילה ללהיט, עם מלודיית הפתיחה ה"מתגרה" שלה, שבה מנגן הקאנון בשילוב תזמור מתובל היטב עם צליליה של גיטרה חשמלית... אומן מצרי מפורסם ? עומר חורשיד ? היה אחד מנגני הגיטרה החשמלית הידועים והווירטואוזיים ביותר במצרים ובעקבות זאת בעולם הערבי. הוא הוזמן ע"י אום כלתום עצמה להצטרף לתזמורת שלה כנגן. הוא היה הנגן הצעיר ביותר שהצטרף לתזמורת שלה. אח"כ הוא הוזמן גם ע"י קלאסיקן נוסף ? הזמר והשחקן עבד אל חלים חפז ? להצטרף כנגן בתזמורת שלו. הגיטרה החשמלית מככבת גם ביצירות הפופ הערבי.

כלי הקשה:
דרבוקה - המכונה גם טב??לה או דאמב??ק. דרבוקה ? מהמילה הערבית "דארבה" = מכה. הדרבוקה שייכת למשפחת תופי הגביע או הכד. הדרבוקות היו עשויות מחרס שעליו מתוחה פיסת עור, אך עם הזמן החלו להופיע דרבוקות שגופן עשוי מתכת וראשן פלסטיק. הדרבוקה היא כלי נגינה עממי במדינות רבות, עקב הקלות בה ניתן לנגן עליה וללמוד מקצבים פשוטים. שני הצלילים העיקרים שאפשר להפיק מדרבוקה מכונים דום וטאק. דום הוא צליל באס עמוק הנוצר ממכה במרכז התוף, וטאק הוא הצליל הגבוה הנוצר ממכה סביב השוליים של הממברנה. כמו כן אפשר להפיק צלילים ממכות על החרס או המתכת.
ריק ? המכונה גם טמבורין (תוף מרים) או דאף - כלי הקשה קטן יחסית. סביב היקפו של התוף משובצים, במרחקים שווים זה מזה, 5 זוגות של מצילות קטנות, שבזכותן נוצר קול הצלצול המרגש. הוא עשוי ממסגרת עץ עגולה (מעוטרת באם הפנינה) שעליה מתוחה יריעת עור. במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה הריק כלי ההקשה היחיד בהרכבים המוסיקליים. במחצית השנייה של אותה מאה התוספו כלי הקשה נוספים כמו הטבלה, ונטלו ממנו את הבלבדיות. צלילי הריק מכתיבים את הקצב ביצירות רבות, במיוחד הקלאסיות שבהן.
טאר ? המכונה גם באנדיר. צורתו דומה ל"ריק", אך הוא גדול ממנו משמעותית, והוא נטול מצילות.
השימוש הנפוץ בו הוא בטקסים דתיים (כמו ה"זאר"), או בתהלוכות כ"זאפאת ערוסה" ? הכנסת כלה.
אל טאבל אל נווארי (או) דהולה ? על שם שבט הנוואר (הנוודים במצרים). תוף בלאדי גדול ביותר התלוי על צווארו של המתופף, ונשען אל בטנו. המתופף עשוי להכות בו ב-2 מקושים: מקוש אחד שבקצהו כדורון רך (נותן את צליל ה-"דום") אותו הוא אוחז בידו הדומיננטית, ומקוש אחד דמוי מקל דקיק, בידו השנייה, אותו הוא מחזיק צמוד לתוף, שמפיק את צליל ה-"טק". המתופף עשוי להשתמש במקוש אחד. אל טאבל אל נווארי משמש בעיקר לנגינת מוסיקה בסגנון סעידי וראוואזי (גאוואזי).
סגאת ? מכונים גם זיל - מצילות אצבע ? זוג לכל יד ? עגולות בצורתן. לרוב הן עשויות נחושת, לעיתים מרוקעת. מחברים אותן לאצבעות ברצועות אלסטיות ? האחת על האגודל, והשנייה על האמה (אצבע אמצעית). צלילי הסגאת בהרכבים המוסיקליים, מלווים ומקשטים את היצירה, אך אין הם מכתיבים את המקצב. רקדנית השולטת בסגאת תלווה ותדע לתבל ולהעשיר את הריקוד שלה, כשהיא משתמשת בסגאת להעצמת המוסיקה והריקוד שהיא רוקדת.

כלי קשת:
כינור ? כלי קשת בעל 4 מיתרים עליהם מנגנים בקשת. מכונה גם "קמנג`ה", וזהה במראהו לכינור האירופי. ככלים מערביים רבים, הוא הפך לכלי נגינה במוסיקה הערבית במחצית השנייה של המאה ה-19, ונטל את מקומו של כינור מסורתי בעל 2 מיתרים שהיה בשימוש בשם רבאבה. הכינור הערבי מכוון בשונה מזה המערבי. סגנון הנגינה מליצי ומקושט מאוד, מסולסל (חילוף-סירוגין מהיר של שני טונים סמוכים), ויבראטו (הרטטה) רחב, ותפס כפול (לחיצה באצבעות על שני מיתרים להשמעת 2 צלילים). לגונו של הצליל מנעד רחב ? החל מגון עשיר וחם (בדומה לכינור המערבי) ועד לצליל מאנפף וחודרני ? שריד מצליליה של הרבאבה ? אמו הורתו של הכינור של היום.
רבאבה - כלי עתיק, מן החשובים ביותר במוסיקה הערבית המסורתית (תכ`ת). הוא נחשב לכלי מיתר, בדומה לעוד, הגם שכיום מנגנים עליו בקשת. מקורו במאה השמינית, באזור אפגניסטן של היום. צורתה של הרבאבה, מספר מיתריה והאופן שבו מנגנים עליה ? שונה מאזור לאזור.
גופה של הרבאבה קטן ועגול. תיבת התהודה שלה עשויה לעיתים מעץ מגולף, לעיתים היא מכוסה עור עיזים או דגים, ולעיתים ? כמו במצרים, היא עשויה ממחצית הקליפה של אגוז קוקוס. לרבאבה צוואר ארוך ודק ויש לה מיתר אחד, שניים או שלושה, העשויים משערות סוס. על הרבאבה מנגנים כשהיא מונחת על ירכיו של הנגן או על הריצפה, עם קשת עגולה מאוד, עם שערות סוס. הרבאבה ליוותה בצליליה המיוחדים את המשורר או הזמר, שדקלם או שר שירי אהבה וגבורה, או ניגנה "תקסים". הרבאבה נחשבת לסבתא-רבא של הכינור הערבי ? הקמנג`ה, שהחליף אותה ותפס את מקומה במוסיקה הערבית.
* כלי קשת נוספים, כמו הצ`לו או הוויולה ולא רק - הינם כלים מערביים שאומצו לשימוש במוסיקה הערבית, בתקופת השינוי התרבותי שחל במצרים, עם בניית בית האופרה בשנת 1869 לכבוד החגיגות לפתיחתה של תעלת סואץ.

מקורות:
* ויקיפדיה ? אנגלית ועברית
* Arabic Maqam World - http://www.maqamworld.com/
* Elsiadi`s music - http://www.alsiadi.com/index.html
* חוסם רמזי ? Hossam Ramzy ? http://www.hossamramzy.com/
* Khafif - http://www.khafif.com/intro.html
* קורס מוסיקה ערבית / עמאד דלאל - מוסיקאי, מנצח האנדלוסית "אלמוגרביה"
*~~~~~~~~~~~~~~~*

© כל הזכויות שמורות
אין להעתיק, לשכפל ולצלם מאמר זה ו/או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי אלקטרוני,
מכני או אופטי לכל מטרה שהיא, ללא אישור בכתב מהמחברת