את הריקוד גיליתי מחדש בשנות ה20 המאוחרות לחיי. דווקא כשהיה נדמה לי שאני במסלול הנכון לחיים וקריירה, פגש אותי חלום ילדות קטן וביקש שאחשב מסלול מחדש.
כילדה נחשפתי לסוג מאוד מסוים של ריקוד. חוג הריקוד שבו למדתי היה דיי נוקשה ובעל גישה ששמה דגש מאוד גדול באיכות של תנועה נקיה ואסתטית.
מערכי השיעורים היו מאוד מובנים. עובדים על גמישות, אסתטיקה של התנועה ולימוד של כוריאוגרפיה. היתה משמעת מאוד קפדנית על איך בנות אמורות להגיע לשיעורים, איך רקדניות אמורות להיראות ואיך הן אמורות לרקוד ולהופיע.
כמובן שכל מי שלא עמדה בסטנדרט לא זכתה להופיע בהופעות סוף השנה בשורה הראשונה. כאילו ש?השורה הראשונה? היא המטרה.
כילדה, לא ממש הבנתי את זה. ידעתי שמשהו התפספס במסגרת הזו. ידעתי שאני נהנית לרקוד ובו זמנית ידעתי שחייב להיות משהו אחר, שלא רק מתמקד בתוצר.
לא הכרתי סוגי תנועה וריקוד אחרים אבל הרגשתי שריקוד בעיניי חייב להיות משהו אחר. משחרר יותר, אמיתי יותר, מקבל יותר.
את הריקוד הזה בעיקר פגשתי עם עצמי, כשהייתי רוקדת בחדר לבד או במסיבות כיתה.
לימים, אחרי הצבא, החיבור שלי לתנועה ולריקוד מעט נותק והאמנתי שכדי לאמצא את מקומי בעולם של הגדולים אני צריכה כמו כולם ללמוד תואר. נרשמתי ללימודי תואר ראשון במנהל עסקים וסיימתי את התואר ואחריו החלה תקופה של בלבול. החלפתי עבודות כמו גרביים והייתי כמהה למצוא את הייעוד שלי בעולם.
איפשהו תמיד ידעתי בלב ולא הייתי מוכנה להודות בזה שריקוד זו האהבה והתשוקה הכי גדולה בחיי. אבל זה היה מאוד מביך להודות בזה, בפני החברה ויותר גרוע, בפני עצמי. אז פשוט התכחשתי לזה.
ככל שהשנים עברו יותר ויותר התחזקה בי האמנונה שאין לי שום סיכוי להצליח בעולם הקשוח הזה. אמרתי לעצמי משפטים כמו: רקדניות הן כאלו שהחלו לרקוד מגיל אפס, בעלות גוף חזק וגמיש. המחשבות האלו הגבילו אותי והרחיקו אותי יותר ויותר מהאהבה הטהורה שלי לריקוד.
היו לי רגעים במהלך התואר שמצאתי את עצמי נמשכת לכל מיני עבודות זמניות שקשורות לריקוד (הפעלות והרקדות, רקדנית סמויה בחתונות וכו?..). התירוץ שלי היה שאלו הן עבודות זמניות ושאחרי התואר אני כבר אמצא ?עבודה של גדולים?.
הרגע הזה שאמרתי לעצמי ?דיי, נמאס לי מכל זה? היה לפני שנתיים, בגיל 26.
זו היתה התחלה חדשה של דרך שנסללה לה אט אט בתחום שהכי הפחיד אותי אבל גם הכי משך אותי.
הדרך הזו התחילה כמובן בלחזור ולרקוד בסטודיו. החלטתי שאני מנסה הכל, רקדתי כל דבר אפשרי. הלכתי לכל הסטודיואים שאני מכירה. רקדתי ג?אז, היפ הופ,
מחול מודרני,
אימפרוביזציה, קונטקט, ריקודי זוגות,
ריקוד חופשי, מיוזיקלס, קברט, ריקוד אפריקאי, קובני, פלמנקו ועוד ועוד. הלכתי לפסטיבלים, לסדנאות והתאהבתי מחדש בעולם התנועה. נמשכתי לעולם הצבעוני והססגוני של כל סוגי הריקוד האפשריים ונהנתי כל כך מלגלות את הכל ומלהכיר מורים וגישות שונות.
התחלתי בסטודיו של אלי מזרחי, שם גיליתי מחדש את עולם הסלסה והריקודים הלטיניים שהיום הם חלק בלתי נפרד מחיי (וגם סוג של התמכרות).
לא הבנתי איך החמצתי כל כך הרבה שנים בלי לעשות את הדבר הכי כיף בעולם.
נחשפתי לעולם שמח ותוסס, הכרתי אנשים חדשים, למדתי המון על עצמי, השתפרתי בכל כך הרבה בחינות, הרחבה היתה המקום היחיד בשבילי להשתחרר ולהרשות לעצמי לעשות שטויות, להנות ולעוף על החיים.
קראו לי אנרג?ייזר. פצצה של אנרגיות. ממש יכלתי להרגיש את המוזיקה זורמת לי בדם. וזה קורה לי שוב ושוב שאני מתחברת למוזיקה, לקצב ולריקוד.
הסיפור שלי מביא איתו איזשהו מסר שחשוב לי מאוד להפיץ לעולם:
אל תפחדו לעשות את מה שאתם אוהבים!
במוקדם או במאוחר זה ימצא את הדרך ויתפרץ.
אני מאמינה שאנחנו מממשים את הפוטנציאל שלנו ומגיעים לשיא שלנו כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות עצמנו. וזה השיעור הכי טוב שיכלתי לקבל לחיים.
בכל הרגעים שהרשתי לעצמי להיות אני, לעשות מה שבא לי, לרקוד באותנטיות ומתוך חיבור אמיתי לעצמי הרגשתי שאני הופכת להיות ?מגנט?.
באופן טבעי, כשאני עושה את מה שאני אוהבת אני הופכת לשמחה יותר וזוהרת יותר וזה ממגנט אליי את האנשים שהייתי רוצה שיהיו סביבי, את הארועים, העבודות, השיתופי פעולה ואת כל השפע שיש לעולם להציע.