על "איזון מדומה" ותנועה מודעת.

בעולם הטיפולי רווח הביטוי "לפתוח צ`אקרות". למה באמת הכוונה?! אם הצ`אקרות "נפתחות" סימן שהן גם "נסגרות"- כיצד זה "נסגר" ו"נפתח" , ומה ומה הן החסימות שנוצרות בגופנו? למה הכוונה ב"עודף" ו"חוסר" ואיך זה מתבטא בגופנו? והכי חשוב, מה ניתן לעשות כדי לשפר את התחושות והרגשות המכבידים ומעכבים אותנו ולהגביר את אלה שגורמים להרגשה טובה?

במאמר זה לא אתעסק בשאלת קיומה של זרימת האנרגיה בגוף ומחוצה לו. ראשית, נכתבו על כך אינספור מאמרים, נערכו מחקרים, וקיימות תורות עתיקות יומין ושיטות טיפול רבות (כגון הקבלה, הרפואה הסינית, היוגה ואומנויות הלחימה) אשר מתבססות על כך. בנוסף ישנם רבים הרואים את זרימת האנרגיה, וחשוב מכך- חשים אותה זורמת בגופם.

האמת היא שכולנו ברמה זו או אחרת חשים את זרימת האנרגיה. אך לרובנו, היכולת לחוש את הזרימה האנרגטית בתוכנו, או את האנרגיה של אחרים- יכולת זו איננה רגישה ועדינה מספיק, או שפשוט איננו מודעים אליה. אנו חשים בעיקר תחושות גסות כגון כאב, גירודים או עומס שיושב לנו במקום כלשהו בגוף, וברגשות חזקים כגון כעס, עצבנות או עצב גדול. רגשות או תחושות שכאלו הם בעצם ריכוז גדול של זרימת אנרגיה שעולה מהתת-מודע אל המודעות, או במלים אחרות: אנו "שמים לב" לכך. מספיק להכנס לחדר שבו שני בני זוג רבו רגע לפני, כדי לחוש ב"אווירה המתוחה" שבחדר, ולהבין שחשנו את ביטויי האנרגיה שקיימת בחדר. אף ילדים רבים רגישים להוריהם, ומצב רוחם תואם פעמים רבות את מצב רוחם של ההורים. "מצב הרוח"= הכוונה למצב האנרגיה שזורמת (או תקועה) בחדר.




נתייחס לכמה עקרונות בזרימת אנרגיה:

עקרון 1: אנרגיה שואפת להיות כל הזמן בתנועה. זהו עקרון בסיסי במערכת הגופנית-אנרגטית. אני כותב "גופנית-אנרגטית" משום שאנרגיה איננה מושג ערטילאי, מופשט. זהו דבר מוחשי וקיים, שכאמור, יש לו רמות שונות של ביטויים מהעדינים ביותר עד הגסים ביותר. כפי שגופינו מורכב מעצמות ושרירים, הבנויים מתאים, הבנויים מאטומים, הנעים בכוח פנימי, גם ברמה העדינה יותר הוא בנוי מערוצים רבים של אנרגיה (מרידיאנים) הזורמים בצורות שונות (קווי, ספיראלי) לאורך גופינו ומחוץ לגופינו, ועוברים דרך מרכזים עיקריים (צ`אקרות). מרכז ממוקם באזור מסויים ומפעיל מערכת של שרירים, איברים ובלוטות. כמו כן, הוא אחראי על תפקודים ורגשות מסויימים.

עקרון 2: הגוף והנפש כשלעצמם, אין להם מקורות אנרגיה, המקורות הם מבחוץ, והאדם הוא רק ערוץ שיכול לקבל או לתת, אל ומתוך המרכזים הללו. ישנם מרכזים ואיברים שנטייתם היא קבלה, במובן של פסיביות, של מקום שרוצה להתמלא, מה שבא בא, כמו קערה שאפשר למלאה בכל דבר. ישנם מרכזים ואיברים שנטייתם היא אקטיבית- נתינה, החוצה, שיש בהם רצון (המגיע מלמעלה), והרצון כשלעצמו הוא המניע. כמו צינור שדרכו יוצאים מים.

לדוגמא: מרכז המין שיושב במרכז האגן והבטן התחתונה נטייתו אקטיבית. הוא הדחף לממש רצונות, לחבר לרצון כוח רצון וחיוניות, ליזום וליצור. לעומתו מרכז הסרעפת (בין חלל הבטן לחזה) נטייתו פאסיבית. המרכז פועל בספיגה גם ברמה הפיזית (עיכול מזון וסלקציה בין המועיל למזיק) וגם ברמה הרגשית (ספיגה של רגשות חיוביים כמו חום ואהבה או ספיגה של רגשות "שליליים" כמו ביקורת או כעס, וסינונם).

עקרון 3: המערכת הגופנית-אנרגטית פועלת על כיווץ והרפיה. מקום רפוי יכול להתכווץ ומקום מכווץ יכול להרפות. פחד יוצר כיווץ של השרירים והפסקת הנשימה. חום, תמיכה, קבלה או אהבה יוצרים הרפיה ורצף בנשימה, מקום שיכולה להיכנס אנרגיה. מדוע זה כך? אינני יודע, כך המערכת מגיבה. מקום שמלא יכול ורוצה לתת, ומקום ריק יכול ורוצה להתמלא, וכך האנרגיה שואפת להיות בתנועה.

אך כיצד נוצרות חסימות? כמובן שהתשובה מורכבת מגורמים רבים המעורבים זה בזה, ובהתאם למספר האנשים בעולם, כך גם הסיבות והנסיבות. אולם ניתן לתאר זאת בדרך טכנית למדי: אם ישנו מקום שרוצה להתמלא, כמו בדוגמא הקודמת: מרכז הסרעפת. רגשות חיוביים שיופנו אליי בילדותי יגרמו לי להרגיש נעים וכתוצאה מכך אאפשר לזרימת האנרגיה לקרות ותהיה התמלאות במקום. בבגרותי אוכל להרגיש מספיק מלא כדי להעניק לאחרים בצורה דומה.

אולם רגשות "שליליים" כמו ביקורת, האשמה או בושה, יוצרות לי תחושות לא נעימות ואני רוצה שזה יפסק. התגובה הגופנית לכך, כאמור, תהיה כיווץ השרירים הקשורים להרגשה הזו. אם אחווה זאת לאורך זמן, תישאר המערכת תקועה בוואקום- כלומר חסימה בחוסר.

מצב אחר יכול להיות שספגתי וספגתי וספגתי, אך לא איפשרו לי לבטא את מה שאני מרגיש (כמו "נעלבתי" או "אני כועס"). מצב כזה יוביל לבטן עמוסה וקושי לבטא את זה החוצה ( כיווץ של החזה והגרון)- וזו חסימה של עודף.

דוגמא נוספת: אם יש מקום שרוצה לבטא עצמו, כמו לדוגמא כוח הרצון והמימוש באגן. אם אפשרו לי לבטא את רצוני ולממש אותו ע"י עשייה, תהיה זרימה באגן והאנרגיה תוכל לבטא עצמה החוצה. אך אם בכל פעם שרציתי לעשות משהו כדי להגשים את רצוני עצרו אותי, הגבילו אותי או אף ביקרו וכעסו עליי, תחסם תנועת האנרגיה. אם יש לי דחף חזק וכיווצתי אותו כדי לא לבטא, מסיבות שונות, ייוצר עודף. יכול להיות שדווקא התייאשתי מלנסות, ועזבתי כל רצון. במקרה כזה יהיה ריפיון במקום עד כדי אובדן כוח הרצון- מצב שיכול להוביל לדיכאון (חוסר באגן).

בנוסף, מכיוון שהזרימה מתרחשת בערוצי אנרגיה, חסימה של עודף תיצור חוסר במקום הבא אחריו בערוץ, מכיוון שלא מגיעה לשם אנרגיה.

כמו כן עודף ימשיך לרצות להתפרק ( לדוגמא מיניות שנחסמת תרצה להתפרק בצורת כעס מיני) וחוסר ימשיך לרצות להתמלא (לדוגמא, חוסר בערך עצמי יכול ליצור צורך תמידי בחיזוקים תמידיים מהסביבה, וכאשר אין את הקבלה של החיזוק, ואולי אף להיפך, אני מתרגז כי זה בעצם מפגיש אותי עם החוסר)

עקרון 4 : המערכת אינה יכולה לחיות בחוסר איזון ולכן יוצרת פיצוי על כל עודף וחוסר, כדי להיות בתחושה של איזון. האיזון הזה הוא איזון מדומה והוא מעניק תחושה של שליטה ו"תיקון" של הרגשה הפנימית.
לדוגמא: תינוק בוכה מזמין בטחון, תמיכה ואמון מן הסביבה, וכך נוצר האמון הפנימי שלו. בכל פעם שאין קבלה של הביטחון והיציבות מבחוץ, נוצר סוג של כיווץ במרכזים התחתונים, ובמקום באה עלייה למרכזים העליונים, כי "לא בטוח למטה". זה יכול לבוא לידי ביטוי בכתפיים מורמות, בעומס בעורף ועוד. החיים יתרחשו בחלקים העליונים ולא יהיה מימוש של הפוטנציאל של החלקים התחתונים. לפעמים הפיצוי יהיה באותו אזור ונמצא שיריון שעוטף ואקום (עודף שעוטף חוסר).

האיזון המדומה מתקבע ומתעצב בתוך השרירים יחד עם הנשימה. האדם מרגיש יחסית נוח ובטוח כך, ולו רק משום שכך הוא התרגל, ואינו מכיר דרך אחרת.




הרצון לשינוי מגיע בדר"כ כאשר המבנה שיצרנו בילדותנו, אשר שירת והגן עלינו , מתחיל להפריע לנו בבגרות. (לדוגמא: נתק מרגשות, קושי להרגיש בטוח במערכות יחסים, קושי לממש שאיפות ועוד) אולם גם אז, יש רצון לשנות אך הגוף איננו משתנה,. יש רצון לשחרר אך הגוף לא משחרר. זאת משום שאין משהו אחר שמרגיש בטוח שלתוכו אפשר להרפות את הכיווץ, אין מספיק בטחון עצמי כדי לבטא את היכולות החיוביות שקיימות. לשם כך עלינו ללמד עצמנו מחדש את האיזון הראשוני, ואת זה ניתן לעשות דרך עבודה עם הגוף והנשימה.

רבות השיטות אשר עובדות עם הגוף והנפש. מעיסויים שונים, דרך טיפול פסיכולוגי ועד לטיפולים אנרגטיים.
לטעמי אלה שמשלבות גם טיפול נפשי דרך שיחה וקשר וגם עבודה גופנית הן המשפיעות והחזקות ביותר, משום שהן משנות את כל המימדים יחדיו- הגופני, הרגשי והתודעתי. שיטה אחת שכזו נקראת "איזון גוף- נפש" (או פסיכותרפיה גופנית). היא כוללת טיפול נפשי דרך שיחה בשילוב עם עבודת גוף וכלי של תנועה מיוחדת בשילוב עם נשימה שנהוג לכנותו "תנועה מודעת".

תנועה מודעת בקבוצה הינה שיטת תרגול שבה המתרגלים מונחים לביצוע סטים שונים ומגוונים של תנועה, באמצעות כיווץ והרפיה של מערכות שרירים שונות, והנעה, פתיחה ומתיחה של איברים ומפרקים. סוגים שונים של נשימה ושימוש בקול מלווים את התנועות. כמו כן ישנה הנחייה לתשומת לב, התכווננות ומודעות שנדרשים מהמתרגל, והתבוננות בגוף תוך כדי התרגול.

ע"י התנועה אנו נוגעים בחלקים שונים בגוף ומחדשים את תנועת ההתפתחות והצמיחה הרגשית והתודעתית. . יש תנועה למטה שהיא באופייה יותר הרפיה וקרקוע, הכלה וחיבור. יש תנועה כלפי מעלה שהיא באופייה מכוונת להבעה או ביטוי. יש תנועה פנימה שהיא קבלה, פגישה, איסוף ומרכוז. יש תנועה החוצה, קדימה או אחורה ולצדדים שהיא בעיקרה יצירת קשר, נתינה וביטוי , או הישענות, ועוד. הסטים מחברים בדרך מיוחדת בין כל המרחבים על משמעותן הגופנית והרגשית יחדיו.

כאמור, שריר יכול להיות מכווץ מאד או רפה מאד או במצב של טונוס נכון וטבעי. במהלך התרגול אנו מביאים את השריר למיקסום גם של הכיווץ וגם של ההרפיה וכך משתחררת ומתחדשת הזרימה, משתחררים רגשות תחושות או זיכרונות או שהמקום נטען ומתמלא.

כל התנועות מלוות בשאיפה ובנשיפה בצורות שונות. הנשימה מחברת את המודעות עם המקום שעובדים עליו. בכלליות, איזור שאיננו שואפים אליו זהו איזור שאנו פוחדים לפגוש ,על כל מה שהוא מכיל , ואזור שאיננו נושפים ממנו זהו איזור שאיננו רוצים לבטא מתוכו את מה שהוא מכיל. ע"י עבודה מונחית ומדויקת עם הנשימה, בצורה בלתי נפרדת מהתנועה עצמה, אנו פוגשים ומבטאים, טוענים ופורקים.

לעיתים יש גם שימוש בקול. באמצעות מגוון קולות שהמשתתפים מונחים אליו, בהתאמה מדויקת לסוג התנועה, כגון-אנחות, צעקות, דיבור ספונטני, צלילים שונים ועוד ? החוויה מועצמת ומשמשת מקום לביטוי ופורקן.





תוך כדי התרגול מתרחשים שני תהליכים עיקריים: מפגש ושינוי.

התנועה המודעת מפגישה את המתרגל עם הדפוסים, העכבות והחסימות אשר התעצבו בגופו (האיזון הדומה), כמו גם עם הכוחות והמקומות הפתוחים שבו. תנועת הגוף בהכרח מביאה למפגש עם מצב השרירים (מכווצים או רפויים, קצרים או ארוכים), ויחד עם הנשימה עולים גם הרגשות והמחשבות הקשורים לאזור עליו עובדים.

במקביל, עם ההיצמדות להנחיה, מתחיל השינוי: התנועה המודעת מביאה לפתיחה והזרמה של החסימות, ולשחרור מתחים ורגשות. מקום שחסר מתמלא ומקום שעמוס מתפרק. שריר מכווץ לומד להרפות ולקבל, ושריר בריפיון לומד להתכווץ ולבטא. הגוף לומד איזון מחודש, בסביבה תומכת ומאפשרת.

השינוי בהרגשה הינו מיידי. התנועה מסייעת להארכת השרירים ופותחת את יכולת התנועה של המפרקים השונים.היא מחזקת שרירים וחוסן גופני, משפרת פלאים את היציבה, מנקה מרעלים (פיזית ורגשית) ומחדשת ומרעננת את זרימת הדם.

האדם נזכר במי שהוא באמת ולומד לממש עצמו דרך הכלים שהופנמו. מתחזקת תחושת הביטחון העצמי, יש יכולת גדולה יותר להתמודד עם מצבים בחיים וביחסים בינאישיים, משתפרות יכולות הביטוי והריכוז והאדם מרגיש חי, שלם ושמח.




מי שמעוניין להשתתף בשיעורי תנועה מודעת בקבוצה או לקבל טיפולים אישיים בשיטת איזון גוף-נפש יכול לפנות למוטי לזר, מטפל מוסמך בשיטה ומנחה קבוצות לתנועה מודעת, בטלפון : 050-3288366, או לפנות לפרטים באתר .