בואו נודה באמת - רובנו לא רוצים לטפל בהורים שלנו. המאמר הזה יאיר לכם כמה נקודות למחשבה שיוכלו, בתקווה, להקל עליכם בתקופת ההתמודדות הזאת.
בואו נודה באמת - רובנו לא רוצים לטפל בהורים, לא משנה איזה יחסים יש לנו איתם. לטפל בהורה זה יכול להיות עול מכל מני בחינות. מה שנקרא - לטפל בהורים זה תיק. זה לוקח מהזמן שלנו, כשאנחנו מתעסקים בכל מני סידורים בירוקרטיים. שזה יכול להיות ממש מורט עצבים ומקשה על התפקוד הרגיל שלנו…
לפעמים זה יכול להשפיע באופן הרסני על הזוגיות ובכלל להיות הרסני לסובבים.
לגירסת אודיו של המאמר ולפרקים נוספים, כנסו להאזין כאן –
הפודקאסט של מריה חרמוני "הורים, זה לא כזה סקסי"
>> מהי המשמעות בדבר הזה? <<
אז, אני רוצה לשאול אותך, או אותך… איזו משמעות אתה יכול למצוא בדבר הזה? מהי המשמעות לטפל בהורים?
קודם כל, זה מביא אותך גם לפגוש שוב את ההורים. לפגוש אותם ממש. ולפגוש גם את עצמך.
כל הדרך שעשית בחיים יחד איתם ובמקביל איתם, כמה הם היו נוכחים בחיים שלך ובאיזה אופן היו נוכחים. כל הצמתים של הקשר, גם המקומות שפחות רצית להתעמת איתם - כל הפינות החשוכות מתוך הסמטאות שלא רצית לטייל בהם, עכשיו הכל נמצא על השולחן ואתה גם מקבל הזדמנויות לתקן.
והחיים שלך. הדרך שאתה עושה - הדרך שלך מתחברת כאילו מחדש. איפשהו אתה נאלץ להסתכל לאחור ולעשות ארגון מחדש של החיים שלך… גם לסכם וגם לראות - איפה עוד לא אמרת את המילה האחרונה.
הנקודה החזקה והמשמעותית - שאתה בטיפול שלך בהורים מביא לחיים שלך את נושא המוות. ואז אתה מתמודד עם המוות, עם סופיות החיים, עם הפרידה.
הפרדוקס הוא, שככל שנלמד טוב יותר להתמודד עם הפרידה ועם הסופיות - נצליח לחיות את החיים האמיתיים. המשמעותיים. נרגיש מלאים יותר ושלמים יותר עם עצמנו. אולי זה נשמע כמו קלישאה, אז אפשר לומר - נרגיש בהרבה מובנים, שמה שיש לנו בחיים זה לגמרי מספיק. ואפילו - מעל ומעבר. נרגיש שמגיעה איזושהי רגיעה…
>> אני רוצה לספר לכם סיפור קטן <<
פעם, לפני 13 שנה בערך, בהרצאה של דר תמי יגורי, בלימודי
פסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי, קיבלנו תרגיל
דמיון מודרך. התבקשנו לדמיין את עצמנו במקום מבודד ורחוק, כשאנחנו נמצאים שם לבד, ואף אחד לא זקוק לנו יותר וגם אנחנו לא זקוקים לאף אחד ולשום דבר. אף אחד לא מחפש אותנו ולא מתעניין בנו ולא זוכר אותנו ולא חושב עלינו ועל קיומנו…
ואז, אחרי שהיו לנו כמה רגעים ללכת עם ההנחיה שלה ולדמיין, תמי אמרה: עכשיו תסתכלו על עצמכם מהצד, תצלמו את עצמכם, תקחו את הצילום הזה ותדביקי על המקרר.
עד היום אני זוכרת את עוצמת התרגיל. בצילום, כשצילמתי את עצמי בדמיוני, ראיתי אישה רזה, ממש עור ועצמות, שיער פרוע, עיניים פתוחות ללא הבעה, פה פעור, זרוקה אי שם על איזה חוף… מראה מזעזע…
בסיום התרגיל, ניגשתי לתמי ושאלתי אותה: מהי מטרת התרגיל? היא הסתכלה עלי כמה רגעים ואמרה: כדי שעכשיו תחזרי לחיים באמת.
>> משוואת החיים מול המוות <<
תראו בבקשה את המשוואה - היכולת שלנו להכיר בסופניות ובזמניות של החיים מצד אחד - מול היכולת לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, מצד שני.
במהלך החיים, כשאנחנו פוגשים במוות, נתקלים בעובדה הזאת פנים מול פנים, שבאה לנו בפרצוף, העובדה שלחיים יש לנו זמן קצוב - אז אנחנו הרבה פעמים "שומרים על עצמינו" ו... עוקפים. מה שנקרא – נוסעים בכביש עוקף. מתנתקים. משתדלים פחות לבוא במגע עם הנושא… ולשמירה הזאת על עצמנו יש תמיד מחיר, כי בו זמנית אנחנו גם מתנתקים מעצמנו, לא באים במגע עם החיים עצמם… ותמיד משלמים מחירים עבור הקושי הזה לגעת במציאות.
זה כמובן לא שחור או לבן - באים במגע עם המציאות או לא באים. אבל זאת המשוואה ואנחנו רוצים שיהיה איזון כזה במשוואה הזאת, שנרגיש טוב עם עצמנו ושלא נפספס את מה שבאמת חשוב לנו בחיים.
אז, אם אני חוזרת לטיפול בהורים, בזמן שאתה מתחיל לטפל בהם - אתה מתחיל להתמודד עם נושא המוות והסופיות. ובמקביל - אתה מתמודד עם נושא החיים.
>> הקסם של הפילוסופיה היהודית <<
ופה אני רוצה להגיד כמה מילים מתוך הפילוסופיה היהודית, כי יש בה הרבה קסם. היא גם מעשית.
והיא יכולה לעזור לנו בהתמודדות.
שמעתם על עמנואל לוינס? אמנועל לוינס היה פילוסוף יהודי צרפתי. מצד אחד, לוינס התבסס על הפילוסופיה של מרטין היידיגר, הפילוסוף הגרמני. מצד שני – עמנואל לוינס הופך את הפילוסופיה של היידיגר - במקום לדבר על הפיזיות, לוינס מתרכז ברוחניות.
היידיגר מדבר הרבה על הפיזיות – על פיו, החרדה הכי גדולה שלנו, היא החרדה מהמוות הפיזי הממשי. ועמנואל לוינס אומר שהחרדה הכי גדולה שלנו, אחת החרדות - היא החרדה מאיבוד צלם אנוש, מהמוות הפנימי, מזה שאנחנו מאבדים משמעות ומתרוקנים. מזה אנחנו הכי מפחדים וחרדים.
ואלה המצבים שמתלווים באופן כללי לזיקנה, לאנשים זקנים שכביכול כבר לא מביאים שום תועלת ומשמעות…
מה אנחנו יכולים לעשות עם החרדה הזאת? על פי עמנואל לוינס – אנחנו יכולים לצאת מחוץ לעצמנו אל עבר אנשים אחרים. מה שנקרא "לא להחזיק באגו". כשאיכפת לנו ממישהו אחר, אנחנו רוצים לעזור לו ולעשות דברים בשבילו ולמענו - אנחנו למעשה מנמיכים את החרדה שלנו.
זה הרעיון של עמנואל לוינס - אני חרד לפגוש אדם זקן ונזקק כי זה מפגיש אותי עם החרדה הכי גדולה שלי, אז במקום לברוח - אני אהיה שם ואעזור וככה אוריד את מפלס החרדה.
אני יכול לברוח, אבל אם אברח - לא אחיה חיים מסופקים באמת, לא אהיה באמת מרוצה מעצמי. לעומת זאת, אם אתמודד עם החרדה על ידי זה שהושיט יד - יש לי יותר סיכויים להיות מסופק מעצמי ומהחיים.
>> אתמול רקדתי עם אמא <<
לאמא היה יום הולדת, מלאו לה 87. מרשימת המוזיקות בחרתי שיר איטלקי שהיא מאוד אהבה בצעירותה ופשוט התחלתי לרקוד איתה. הסתכלתי לה בעיניים… לאמא יש דמנציה מתקדמת ואני מלווה אותה אל סופה. אבל למעשה - הנשמה שלה פורחת לה מהגוף ואני נפרדת ממנה לאט לאט, בעודה היא עדיין חיה במובן הפיזי.
הסתכלתי לה בעיניים וראיתי שם את הסוף. אתם שואלים: איך רואים את הסוף? איך רואים את המוות בעיניים?
הסתכלתי לה בעיניים שהיו כל פתוחות, וראיתי בהן את החרדה העצומה, את הטירוף, את הזעקה האילמת לנוכח ההפרדות האיטית שלה מעצמה, מעולמה, מאיתנו.
ככה נראה המוות. המוות הוא לא קו ישר במוניטור. הוא גם. המוות הוא גם תהליך. ואני ראיתי אותו בעיניים של אמא.
רקדתי עם אמא. והריקוד טיפה הרגיע את המבט והכניס בו רמזים של חיים. רמזים של חיוך. של התפאלות. של חיוך. מוזיקה וריקוד זה החיים. הרגשתי שאני יוצקת לתוך העיניים של אמא את החיים כמו לתוך כד שהתרוקן. לפחות לכמה רגעים. עד שינזל שוב מהסדקים.
בדרך הביתה הרגשתי התרוממות רוח… מה זה בדיוק להציל נפש האדם? זה להיות לידו עם נפש פתוחה גם כן. כדי להניע אותו לחיים
ומה עוד כל כך יפה ב להתקרב למוות של אמא?
לא רק לראות את הסופיות של החיים. זה גם פותח לראיה הרבה יותר רחבה, ראיה בין-דורית. אתה לא רק רואה את החיים שלך שיגמרו מתישהו - אתה רואה את שרשרת החיים, את האנושות. אתה מסתכל על הקיום שלנו בצורה בשלה יותר, כמו ממעוף של ציפור. הבעיות שנראו לך גדולות - הולכות ומתגמדות. ופחות איכפת לך מהם.
ומשהו בך נרגע ושופע בו זמנית.