גם החרב וגם המכחול "נעים מעצמם". על קליגרפיה ואמנות לחימה.
ממכחולו של מיאמוטו מוסאשי, גדול לוחמי החרב של יפן, זרמו קורמורנים, יונים, וציורי דיו קפריזיים. אמן הטאי-צ`י המפורסם ג`נג מאן-צ`ינג היה ידוע בשל עבודות צבעי המים היפהפיות שלו. מתרגלי אמנויות הלחימה יזהו את שתי הדמויות הללו כגדולות בתחומן, ויחד עם זאת, החוט שקישר אותן הוא דווקא האמנות. הקורא ודאי תמה - האם תנועת המכחול בקליגרפיה ובציור יכולה להתמזג עם תרגול אמנויות הלחימה?
אמנות המכחול בסין (שו-פא) דורשת מודעות פיזית ומנטאלית. האמן מפתח תחושת אחדות עם המכחול בזמן התנועה על גבי הנייר. אלן ווטס, מומחה לפילוסופית המזרח, מאיר את עינינו בנושא הקליגרפיה הסינית:
"תרגלתי קליגרפיה במשך שנים רבות ואיני מחשיב עצמי מומחה באמנות שניתן לתארה כמחול עם מברשת ודיו על גבי נייר. משום שדיו מורכב ברובו ממים, קליגרפיה סינית - שליטה בזרימת המים עם מכחול העדין... דורשת `לזרום עם הזרם`. אם אתה מהסס, או מנסה לתקן מה שכתבת, הכתמים יהיו ברורים מדי. אך אם אתה כותב היטב, מתקיימת תחושה שהיצירה מתבצעת מעצמה - כמו נהר, דרך מעבר הקו בעל ההתנגדות הפחותה ביותר, נוצרים עיקולים חינניים".
זהו אותו "קו בעל התנגדות פחותה" אחריו עוקב אמן הלחימה. זהו אותו מצב מודעות של `ללא כוונה` בו נוקט אמן הלחימה בעמדו מול מצב מאיים. טכניקות החרב הישרה (גיאן) מבוססות על מעקב אחרי קו שכזה, ובמובנים מסוימים ניתן להקבילם לשימוש במכחול.
המכחול הוא רק שלוחה של גופי
מורה הטאי-צ`י הואנג ג`ונג-ליאנג משלב קליגרפיה בשיעורי הטאי-צ`י, משום שהוא מתייחס לכך כ"... צורת הבעה נוספת של אותה דיסיפלינה, דרך נוספת המראה כיצד להשתמש בתנועות גוף". בספרו "לחבוק את הטיגריס, לשוב להר" אומר הואנג:
"בקליגרפיה המכחול הוא רק שלוחה של גופי ושל תנועת הטאי-צ`י. תנועת החרב מבוססת על עיקרון זהה. גם החרב עוקבת אחר הפיתול והמבנה של תנועת הטאי-צ`י בזמן החיתוך. לאחר שתרגלתי טאי-צ`י הרחבתי את השכלתי לתחום האימון עם כלי-נשק, דוגמת החרב. משום שהחרב היא יאנגית באופייה עלי להביא את הצד הייני לכדי איזון עדין".
לכן, בזמן הציור, האמן מאזן את היאנג שבצד הלחימתי עם היין שביצירה. יחד עם ההתבוננות בטבע ובחוקיו האמן ישיג הבנה מעמיקה יותר של יחסי ההרס והיצירה. מוסאשי, הסמוראי האגדי בן המאה השש-עשרה, כתב בספרו "חמש הטבעות":
"נאמר שלוחם הוא שתי הפנים של החרב והעט, ועליו לטעום משתי הדרכים. אפילו אם לאדם אין יכולת טבעית הוא יכול הפוך ללוחם דרך ההיצמדות לשני הצדדים האלוהיים של הדרך".
תרגול לחיזוק האישיות
כל הדיסיפלינות מכילות רכיבי אימון הכוללים ריכוז והתמדה, ועל כן, לאחר תרגול ממושך המתרגל מחזק את אישיותו ואת מזגו.
לצייר הסיני המתחיל יוצגו תחילה `ארבעת האצילים` המלמדים את משיכות המכחול הבסיסיות. הארבעה הם הבמבוק, סחלב סיני, כריזנטמות ופריחת השזיף. המורה ג`ואו, אמן טאי-צ`י וציור סיני, מתאר את `ארבעת האצילים` בספרו "המדריך השלם לציור סיני":
"הבמבוק ישר וחלול מבפנים, בעל קשרים ומרווחים. לכן, בהתאם לרעיון הסיני, הוא ביטוי לאציל המושלם, הישר והצנוע שאינו נכנע לכוח.
סחלבים סינים גדלים בעמקי ההרים ובמעמקים נסתרים... הסחלבים נראים כמסתפקים בשמירה על ריחם העדין רק לעצמם, בלי שיהיה אכפת אם הינם מוערכים על ידי שאר העולם. לכן הן מקבילים למתבודדים שקטים.
הכריזנטמות פורחות במזג האוויר הקר של האביב. הם נחשבו ביד הפילוסופים הסינים כסמל לחוסר מורא ועצמאות והיכולת לעמוד בפני אויבים.
פריחת השזיף מתקיימת רק בחורף הקר ביותר, כשהאדמה עטויה שלג... עץ השזיף נחשב בעל תכונות של כנות, צדק, כמו אציל אמיתי; חזק מספיק לעמוד בכל לחץ...".
אמן הלחימה ואמן המכחול תמיד עמדו תחת כללים וחוקים מסוימים שהונהגו בתרבות המזרח. כנות ואופיו של האדם היו בעלי משקל רב. לכן קליגרפיה וציור שימשו את האמן ואת אמן הלחימה כתרגול לשיפוט מאוזן ולחיזוק האישיות.
אם כוונתך נכונה, המכחול יוחזק נכון
קיים סיפור אודות קיסר סיני ששאל קליגרף מפורסם כיצד לאחוז את המכחול, ענה הקליגרף:
"אם כוונתך נכונה, המכחול יוחזק נכון... הדבר נכון לגבי כל אחת מהדרכים. אם הכוונה סדוקה, כך תהיה הטכניקה. כשהקליגרף כותב `ללא כוונה` בכאן ועכשיו, משיכות המכחול יהיו בעלות חיות. אם דעתו של הכותב מוסחת, השורות יחשו חסרות חיים, גם אם צורתם נראית נכונה".
בזמן שושלת טאנג (618-907) התקיימו יחסים קרובים בין אחיזת החרב והמכחול. החרב, שנחשבה ביטוי נעלה של רוח הלוחם, והקליגרפיה - הביטוי הגבוה ביותר של האמנויות הוויזואליות של סין, נשזרו זה בזו. כמו השימוש בחרב, גם לקליגרפיה רבדים שיש להבינם גם על רקע התפתחות הסימניות הסיניות. לפני כאלפיים שנה מיינו בלשנים סיניים את כל הסימניות למספר סוגים בהתאם לדרך היווצרותן:
1. "מתווי תדמית", פיקטוגרמות - סימניות שמקורן בציורים של עצמים קונקרטיים. הציורים הלכו והסתגננו עם השנים, אבל בצורתם הפרימיטיבית אפשר להכיר את העצם שאותו מציינת הסימנית.
2. "רומזים לדבר" - ציורים של עצמים קונקרטיים לציון מושג מופשט, כמו ציור של מחרשה, לציון "כוח", ציור של מגדל לציין "גבוה".
3. "מפגשי רעיונות" - אולי הסוג היחיד שמתאים לו השם הרווח לסימניות הסיניות "אידיאוגרמות". משל, צירוף שתי הפיקטוגרמות "שמש" ו"ירח" כדי לציין "אור".
4. "סימניות השאלות" - הכוונה להשאלה פונטית. למשל, ציור של עטלף (פ`ו בסינית) לציון "פ`ו" במובן של אושר.
5. "צורה וצליל" - הסימנית מורכבת משני חלקים, האחד נותן מושג כללי על משמעות המילה, והשני הוא מרכיב פונטי המציין את ההיגוי (השפה הסינית עברה שינויים פונטיים רבים, ולכן לעתים קרובות אי אפשר לסמוך על ההיגוי המצוין במרכיב הפונטי, אולם ברור, שזאת הייתה המטרה).
כל משיכת מכחול עומדת בפני עצמה וביחס למשיכות האחרות ביצירה
דוגמא נהדרת ליחסי הגומלין בין החרב למכחול ניתן למצוא ב"סוטרת המעוף הרוחני" המיוחסת לג`ונג שאו-גינג, הנמצאת היום באוסף המוזיאון מטרופולין לאמנות. הכתב הדאואיסטי הזה הוזמן במקור בידי הנסיכה וו גן בתו של ריסק שושלת טאנג שואן ג`ונג.
במושגים של סגנון, בקליגרפיה של כתב זה, כל משיכת מכחול עומדת בפני עצמה וביחס למשיכות המכחול האחרות ביצירה. המבנה של כל סימניה אמור למעשה לחקות את תנועת הגוף ואת ההיבטים הבסיסיים בטבע. המתרגלים והמומחים מדברים במונחים של עצמות, בשר וגידים של כל סימניה, כאשר תנועות הדיקור, הקרס והשיסוף של תנועות המכחול, הן כולן מונחים המקבילים בבירור לאמנות החרב, וכל סימניה היא מאוזנת והרמונית. כמו היציבה של אמן החרב, גם הסימניות דורשות איזון טבעי. אמני חרב ומכחול מעידים לעתים שהחרב והמכחול "נעים מעצמם", מצב בו הצ`י, או אנרגיית היקום זורמת בגוף ועוברת לכלי האחוז.
"אם כוונתך אינה מוקרנת דרך הידיים,
אפילו עשרת אלפי טכניקות יהיו חסרות ערך"
כך כתבה הציירת הסינית גייה-לו: "... כשהייתי צעירה, מעולם לא חשבתי על השניים (חרב ומכחול) יחדיו: קיימת אמנות, יצירה, חיים מצד אחד, ומלחמה, חורבן ומוות מהצד השני. מאוחר יותר הבנתי שבנוגע לפעולות בני האדם שני הדברים בלתי נפרדים.
השירה של צאו צאו, אחד הגנרלים המפורסמים של תקופת שלושת הממלכות, מאוד מרגשת. האידיאל הסיני של "ננג וון ננג וו" (יכולת וכשרון במיומנויות אמנות הלחימה) אינו אודות אמנות המלחמה, או אודות היופי המסוגנן של הגונג-פו.
האידיאל הינו אודות הבנת הבסיס דרך תרגול, בחירות מכוונות הנוצרות מהשתקפות העצמי, ורעיונות המובנים דרך פעולה נחושה. עבור אלה ההולכים בדרך זו, המכחול והחרב הופכים פשוט לכלים המביאים שלום לקהילה, הרמוניה לחיי המשפחה, בהירות לעיסוק ותבונה לעצמי.
החרב והמכחול הם כלים שצריכים להילמד יחדיו. אמן חרב יביא את העוצמה לקליגרפיה שלו בעידון לתנועות החרב. לא ניתן באמת להבין את האחד בלעדי השני. קצה המכחול וקצה החרב הן הנקודות בהן מתמקדים לימוד, מעלה, מוסר וכוח פיזי".