הצ`י נמצא בקפה, בספל ובחלל הספל, בבחישה. משמעותו חיוניות, או נשימה, או רוח או איכות של גוף ומצב. גרגיר אורז שהאדים שלו עולים בבישול כקיטור מעבר למכסה הסיר.
צ`י ? הנשימה הגדולה
מתוך הרצאה של דויד מיכאלי
את המושג הזה פגשתי לראשונה כ``קי``qi) ) ביפנית באימוני הקראטה שלי. אחרי כן פגשתי את אותו ביטוי בסינית: צ`י, ( (chi/qi שמשמעותו חיוניות, או
נשימה, או רוח או איכות של גוף ומצב. הסימנייה המקורית שלו מורכבת לפי ההסבר מגרגיר אורז שהאדים שלו עולים בבישול כקיטור מעבר למכסה הסיר. זו הסימנייה המופיעה גם בביטוי צ`י קונג ((chi kung, - ``תרגול חיוניות``. (במונח ``טאי-צ`י`` מופיעה סימנייה אחרת: tai-ji.)
הזדמן לי לשמוע מכשיר ניטור של קצב הדם בגוף. זה מדהים! אוקיינוס אדיר סובב שם! הגוף שלנו שנראה כעצם או פסל בעל תנועה מוגבלת מכיל מקצבי תנועה פנימיים, סוערים וזורמים ללא הרף. בכתבי המופת של הטאי צ`י צ`ואן כתוב: על הנשימה להכות גלים. התרגום המילולי הוא: צ`י צריך להיות ער, רוגש, גואה, דולק כמו מנוע פועל, פועם או מכה גלים. סוזן פו כותבת בהקדמה ל``תמצית הטאי צ`י צ`ואן`` אודות פעולת הצ`י: ``הביטוי בסינית (gu dang) הוא בעל משמעות כזאת: אם כל האוקיינוסים בעולם ייאספו אל תוך תיבה ואז נטלטל את התיבה, יכו המים מצד לצד. זו הדרך שבה הצ`י סובב ונע בגוף``. דווקא בעברית קיים הביטוי התואם: הנשימה מכה גלים.
בסינית צ`י מפורש גם ובעיקר כמושג הנשימה. המונחים של העולם העתיק פסיכה (יוונית) וספיריט (לטינית) מזהים את עיקרון החיים עם הנשימה. אצל הפילוסוף ההודי שאנקארה עיקרון החיים מזוהה עם
נשימה גם במובן של עצמי קוסמי ולא פרטי בלבד. המושג ``נשמה`` בעברית מקיף היבטי קיום, נשימה ותחושה. ``ויצר ה` אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה`` (בראשית ב,ז). על פי מילון אבן שושן: נשמה - רוח החיים שבכל חי. הביטוי ``נשמת כל חי`` תואם לביטוי הסיני huoran zhichi שמשמעו ``הצ`י מקור ושפיעת החיים`` שהוא כוח החיים האוניברסאלי על פי מנציוס או ``הנשימה הגדולה``.
ד``ר גדי ישי מכנה זאת ``הגורם הטרום חומרי``. ממשות שאינה גשמית הנמצאת בכל. מאסטרים של טאי צ`י צ`ואן כמו ט. ט. ליאנג וד``ר ז`. מ. יאנג מכנים זאת אנרגיה מהותית מוטבעת מתקיימת וסובבת בכל חי. הנשימה היא ביטויו של המרחב הפנימי שלנו והיא מחוברת למרחב הגדול שבחוץ גם כמקור וגם ביחסי גומלין. כך שאם נרחיב את מושג הנשימה הרגיל שלנו ונחיל אותו על מצב וסביבה כפעימה, דופק או מקצב, נוכל לקבל תחושה של מושג הצ`י. בעניין זה אני ממליץ לנסות לחשוב על כך כמו שקוראים שירה ולא במושגים אנאליטיים בלבד.
נושא הצ`י מופיע בכל התרבויות ובכל הזמנים עם שמות מתחלפים. אהבת אלוהים, האתר, האוניברסיון, ``הכוח`` של ג`ורג` לוקס במלחמת הכוכבים, האורגון של רייך, היחס, האנרגיה. (האם ידעתם שמושג האנרגיה הוא צעיר מאוד והופיע רק בסוף המאה התשע-עשרה כמהות תהליכית ופוטנציאלית המשותפת לכל התופעות?) ניתן לומר כי הצ`י מתבטא כיחס הפעיל שבין הגופים ובתוכם, מרחב קורן של יחס פעיל מאבני היסוד האטומיות ועד לגלקסיות. גם כאן קיים מרכיב אמוני-אמנותי.
אפשר למשל לדמות את הצ`י לפעולת המנוע ברכב. לא המנוע, לא המרכב, אלא הפעולה. הפעולה מייצרת תדר ההופך את מבנה המתכת והפלסטיק לדבר חי. עד כדי כך חי, שבעל הרכב טופח בחיבה על הכנף של הסובארו שלו. אם מכניזם הנשימה הוא המנוע, הצ`י יהיה פעולת המנוע, הרטט המנגן החולף סובב בכל מקום. כאשר המנוע של המכונית מזייף או כאשר ישנו חלק רופף ברכב אנחנו חשים זאת מיד.
הצ`י, או תמונת היחס, נוצר ומעובד כתפיסה. גבולותיו וזמינותו יכולים לגדול. להמחשה של גדילת התפיסה והתודעה אנחנו צריכים להיכנס שוב למכונית שלנו. התחושה שלנו מתפשטת ומקיפה את כל הרכב. ללא תכונה זאת הנהיגה שלנו הייתה בוודאי איומה והיינו מתקשים מאוד בכניסה לחניה בהילוך אחורי. פגיעה קלה בפנס אחורי מוחשת אצל הנהג כפגיעה אישית. זאת דוגמה מצוינת להראות התפשטות התאמה וחפיפה בין המרחב הגופני המקורי למרחב הרכב. מי שגר בדירה קטנה יסתגל מהר מאוד לדירה ענקית. תפיסתו תתפשט והוא יהיה רגיש ביותר לחריקת חלון מתנדנד שבקצה המרחב של הדירה הגדולה, או לצעדים המתקרבים אל הדלת.
איך עוד נוכל להמחיש צ`י? כאשר אנחנו בוחרים עגבנייה מן הערימה אצל הירקן אנו אומדים אינטואיטיבית מתח פנים, יחסי משקל ונפח, מרקם הומוגני, צבע יציב, ברק ורעננות. כאשר אנו בוחנים פסל כמו דוד, נשק כמו קלשניקוב או חרב יפנית שנוצרה ביד אמן, גוף, ציור של אמן גדול. כל אלה הם יחסים מושלמים של משקל-נפח-צורה-חומר-ייעוד המסתכמים לרוח העולה בנו בעוצמה רבה. באמנות קוראים לזה קומפוזיציה נכונה. כשלימדתי אמנות קראתי לזה להיות מחובר לחשמל. במזרח יאמרו שהצ`י טוב, טוב מאוד. כל הדוגמאות האלה ממחישות אומדן אינטואיטיבי מובנה של עצמים ומרחבים פנימיים ויחסים. אבל כדי להתמחות בכך ולפתח רגישות גבוהה צריך ללמוד ולעשות. והרבה.
אם יש לנו מרחב פנימי אז יש לנו גם מרחב חיצוני. האגרטל שבחדר הוא מרחב פנימי. מבנהו המושלם חסר הסדק מאפשר לו להכיל מים ובהם הפרח. החדר הוא המרחב החיצוני לאגרטל ולפרח ומושפע מנוכחותם. בלעדיהם החדר יקרין תחושה אחרת. אולי נטישה. צ`י לא טוב.
כל אחד מאיתנו יכול להעלות בקלות זיכרון מוקדם של דחייה ממראה של בננה מעוכה ומשחירה, לימון סחוט וישן או ריח רע ממקום לא מאוורר הנתפס ב``בטננו`` כתחושה ללא מילים של התפרקות מבנית מדכאת ומזיקה. כל אחד מאיתנו יכול ולשחזר את תחושת השמחה למראה הצבעים של בועת הסבון באוויר, או ריח בושם קל חולף של פרח. צ`י מושלם לפרק זמן קצוב היוצר הדהוד ומשתקף בתחושותינו. באותה צורה הצ`י שלנו יכול להדהד אצל האחר. כל מי שחווה אי פעם מבט עין מדביר או פותח שהשאיר אותו מפורק מעמדתו וחסר התנגדות יזהה את ההשפעה. אפשר גם לנסות ללכת ליד נמר...
מרכז שיווי המשקל של הגוף האנושי נמצא סנטימטרים מעטים מתחת לטבור ופנימה. הוא נקרא בסינית דאן-טיין (dantian) וזה המרכז לתנועה ומדיטציה. הוא מכונה ``ים הצ`י``. שם, כאשר מתממש שיווי המשקל נעלם כל מאמץ ונפתח מרחב אינסופי של זרימה. על פי סטיוארט אולסון ישנם מאות מושגים לתיאור הנקודה. ככל שאנו מבינים יותר את תופעת שיווי המשקל וביטוייה בגופנו, יכולת המשחק שלנו ממרכז התופעה אל קצה שלוחותיה משתכללת. רצפי הריק שבין ה"ישים" הופכים להיות גמישים וזורמים יותר. בהתאמה, ה``ישים`` עצמם - רקמות, עצבים, עצמות - משתכללים ומתפתחים.
כל אחד מאיתנו יכול לבחון ברגע זה האם גופו משוחרר ופתוח או שמא ישנם חלקים שמוטים ונשענים. ברגע ה``מדליק`` של גלישה על שיא הגל, צניחה או מפגש אהבה מרגש נוכחותנו חשופה כולה, פתוחה ונעה באיזון דינאמי ללא הרף. תנועה מושלמת אינה שוברת את גלי המרחב אלא מעצימה אותם. כפי שילד בונה את תנועתו על נדנדה תלויה או כמו בניית התנועה של המטוטלת. תנועה מושלמת מהווה פן של תודעה שלמה לאותו הרגע.
צ`י אינו חומר אלא יחס נושם המחבר בין כל התופעות הללו מעצם קיומן ויש להבינו כשירה ואמנות על מנת לראותו. זהו הדרקון העלום. צורתנו הגופנית היא מסגרת ליחס הנושם הזה ואנחנו יכולים לנגן אותו כאשר פעולותינו משפיעות על היחסים. הצ`י הוא מושג מובנה בתרבויות מזרח אסיה ונוכחות שיש ללמוד אותה כדי לאפשר לה לזרום בחופשיות. מתמחים בכך באמנויות כמו טאי-צ`י, הסינג-יי, פה-קואה וצ`י קונג, ברפואה המזרחית על כל גווניה, באמנות עיצוב החלל של הפנג-שואי שפירושו המילולי הוא ``רוח-מים`` ובתרגום למושגי פעולה זו האמנות של ``נשימה-זרימה``, וגם בכל האמנויות כמו קדרות, בישול, הגשת התה, ציור, בניה, סידור פרחים ואהבה.
בעולם המושגים הסיני קוראים לאיכות המתחים, הכוחות והרוח שנולדים איתה או שמקבלים אותה מההורים כמורשת פיזיולוגית ומנטאלית ``השמים שלפני`` (המרחב שלפני) או ``צ`י קדם לידתי``. לאחר הלידה מתחילים להשתמש בצ`י הזה, ומחליפים אותו חלקית בצ`י המופק ממזון ואוויר. זה נקרא ``השמים שאחרי`` (המרחב שאחרי) או ``צ`י לאחר לידה`` ופירושו דפוסים נרכשים של סביבה. הצ`י נחשב כדבר הניתן לעיבוד וטיפוח.
אומרים שלצוות חיילים לפני קרב יש צ`י רצחני. יש סיפור ממסורת הלימוד במזרח על מורה ותלמיד שהלכו ביער וארנב ברח מהם בבהלה. למה ברח ממך הארנב? שאל המורה. מפני שהוא פוחד ממני ענה התלמיד. לא. ענה המורה. הוא נבהל מהדחף הרצחני שבך. אני מביא דווקא את הדוגמאות האלה משום שזעם עם כוונות תקיפה הוא אחד האמצעים המוצלחים להפקת נוכחות מגובשת או רוח יציבה לאורך זמן וכולנו מכירים את ההרגשה. אם תצליחו בתרגול להידלק ולקיים אינטנסיביות כמו של הזעם אבל באדישות או יותר נכון עם עומק של שלווה, וללא העיוורון והדחף ההרסני שלו, יהיה לכם כלי ביצועי נפלא. לסיכום אומר כי הצ`י הוא מהות שניתן להתוודע אליה דרך מתח ונשימה - יחס נושם.
מתוך הרצאת אורח יין-יאנג, צ`י, וו-ג`י וטאי ג`י שניתנה באוניברסיטת תל-אביב ביום ב` 26.12.2005 בחוג לתרבויות מזרח אסיה לפני תלמידי פילוסופיה שנה א`