בובה בתיאטרון היא "כמו". רק "כמו", ולא יותר, משום שלמרות החיים הניתנים לה על הבמה היא לעולם לא תהיה "הדבר האמיתי". היא דימוי. אחיזת עיניים. מטאפורה.
בובה בתיאטרון היא "כמו". רק "כמו", ולא יותר, משום שלמרות החיים הניתנים לה על הבמה היא לעולם לא תהיה "הדבר האמיתי". היא דימוי. אחיזת עיניים. מטאפורה.
היא "כמו" ו"כאילו" וזה מה שמשעשע אותנו. במלים אחרות, בובות יוצרות אשליה כדי לגרום לנו הנאה, ואשליה, כידוע, היא תמצית אמנות התיאטרון.
אמנות תיאטרון הבובות התפתחה בתרבויות רבות לצד תיאטרון השחקנים, כחלק מפולחן דתי, כאמצעי השפעה וחינוך, ככלי סטירי-מחאתי או כבידור לשמו.
ממתי?
ההיסטוריון וחוקר הבובות הפולני הנריק יורקובסקי עונה: "למעטים איכפת ואיש לא ממש יודע. בובות היו קיימות מאז ומתמיד". הבובות היא נציגות של התרבות אליה הן שייכות. אם תתבוננו בהן, תזהו מיד את הקרקע ממנה צמחו.
ב-20 השנים האחרונות, אנו עדים, לשימוש הולך וגובר בבובות כשפה אמנותית, בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע בכל העולם.
כיום, בהפקות תיאטרון למבוגרים, אנו מוצאים יותר ויותר את השחקן-בובנאי נוכח-משחק ליד בובותיו (בעוד שבתיאטרון הבובות המסורתי, בטלויזיה ובקולנוע ? הוא מוסתר). הרעיון הברכטיאני של תיאטרון שאינו יוצר אשליה הוטמע בבובנאות המודרנית (והפוסט-מודרניסטית) ונראה ש"הבובה-המופעלת-ללא-מפעיל" הפכה לנחלת העבר, או לפחות יצאה מהאופנה.
התפתחות זו הולידה ביקוש לבובנאים שמסוגלים לשחק, לשיר ולרקוד כמו גם לשחקנים שמסוגלים להפעיל בובות.
במבט ראשון הבובה היא דומם, השייך לעולם החומר; חפץ עשוי-היטב, שעוצב ונבנה על ידי אדם.
במבט מדוקדק יותר, הבובה היא מוצר מיוחד: יש בה תכונות מותאמות לבמה. היא פריט שעומד בפני עצמו.
אולם... בשעה שנדלקים האורות על הבמה, מתברר שהבובה נטולת נשמה ונשימה; "חייה" תלויים בבני אדם וביכולת שלהם להניע אותה ולהנפיש אותה. לכן - על הבמה - התנועה (ולא החומר) היא התנאי הראשוני והמרכיב העיקרי בהווייתה של הבובה.
לבובה, בניגוד למפעיליה, אין מטען רגשי ועולם פנימי, אבל ניתן לבטא באמצעותה רצון ומעצור כמו גם מצבים נפשיים מורכבים. אמינותה כדמות שלמה ומאופיינת על הבמה, היא תוצאה של בחירות מוקדמות ומדויקות: עיצוב, קול ,תנועה, פעולות, ומחוות (ג`סטות). מכלול הבחירות מוליד את סגנון המופע: מימטי, אשלייתי, פיוטי.
מאידך, עבור השחקן, הנפשת הבובה היא קשה ותובענית: הוא נדרש לגלם דמות (שאינה הוא=עצמו) באמצעות גופו וקולו, ובו זמנית להעניק איכויות של דמות אחרת-נוספת - לבובה. לעיתים, הוא נדרש גם ליכולות "סכיזופרניות"; להפעיל בובה, המקיימת יחסי-גומלין עם הדמות שאותה מגלם הוא עצמו.
מרכיב משמעותי נוסף ב"חייה" וב"תפקודה" של הבובה על הבמה - למרות שהיא עצמה אינה מודעת לו - הוא נוכחותו של הקהל ומידת נכונותו להתמסר לאשליה.
אמנות הנפשת הבובות היא צומת בה מתערבבות האומנויות הפלאסטיות באמנויות הבמה. עושר האפשרויות הגלומות בה הוא מפתיע ומדהים. היחסים בין השחקן והבובה הם רבי-פנים ורבדים. התמהיל כולו יוצר שפה, שפונה אל הדמיון ומזמינה את הצופה לפענוח חוויתי-יצירתי של המופע.
(C) כל הזכוריות שמורות למחבר