על הסודות התודעתיים של הסרעפת כמחברת ומפרידה בין עולמות.
אחד האיברים המענינים ביותר בגופנו מבחינה תודעתית הוא הסרעפת.
לסרעפת תפקיד מרכזי בנשימה. תנועתה הבלתי נלאית מעלה ומטה גורמת לאויר
מן החוץ לחדור פנימה אל ראותינו ולשחרר החוצה את דו-תחמוצת הפחמן הנפלט
מתאי הגוף - וחוזר חלילה ללא הפסקה, כל ימי חיינו.
מיקומה של הסרעפת מעניק לה תפקיד של הפרדה בין שני חלקים מרכזיים שלנו -
החלק הארצי, השוכן מתחתיה והחלק הרוחני השוכן מעליה. מתחת לסרעפת
ממוקמים איברי העיכול והמין ומעליה איברי הנשימה הלב והמוח.
תפקידה של הסרעפת מבחינה תודעתית הינו להפריד בין שני החלקים הללו אך גם
לתווך ביניהם.
כשתודעתנו אינה רואה את החיבור בין הארצי והרוחני שבחיינו משמע שאיננו
מתוקשרים עם תודעת הסרעפת. ככל שחיינו הארציים מכילים יותר ויותר הכרה
בנוכחות העולמות הרוחניים משמעות הדבר מבחינת תודעת הגוף שאנו מרגישים
יותר ויותר את קיומה של הסרעפת והיא יותר נקייה מחסימות רגשיות.
לעולמות הרוחניים נוכחות מתמדת בחיינו, אלא שאנו שסומכים רק על חושינו,
איננו מסוגלים לחוות אותם. עולם הרוח אינו מסוגל לחדור אלינו באמצעות
החושים הרגילים כי אינו פועל בתחום התדרים בהם חושינו פועלים.
את העולמות הרוחניים אנו יודעים בכלי התודעה כי אלו הם עולמות תודעתיים
ולא פיזיים.
העולם הרוחני מתקבל על ידי שכלנו רק דרך תופעות מצטברות, באמצעותם אנו
יכולים להסיק את קיומו. אם פעם אחרי פעם קורים לנו "ניסים" קטנים, אנו
מתחילים להבין שיש מי שאחראי לניסים אלו. לעומת זאת התודעה חווה את
העולם הרוחני גם ללא הוכחות. היא רואה אותם בעיניה הרוחניות.
הסרעפת נותנת לתודעה זו להיות שרירה וקיימת ללא התערבות השכל.
כשהסרעפת הופכת ממפרידה למחברת בין העולמות, אנו מפסיקים לחוות את
היותנו יצורים בודדים בעולם, אנו יודעים את היותנו מלווים תדיר על ידי כוחות
עליונים, ובמקביל יכולים לוותר על תלותנו בחברה כמי שנותנת לנו אישור
לקיומנו.
לו היתה הסרעפת נקיה מחסימות היתה מהווה כלי של תקשורת בין העולמות
אך כל עוד היא חסומה, היא מהווה מכסה לחץ אטום המהודק בקפידה מעל סיר מבעבע.
מה הם תכניה של הסרעפת החסומה ?
הסרעפת מכילה את המסרים החברתיים של האיסור לחופש המיני. היא דואגת
שנשאיר את המיניות שלנו סגורה במרתף חשוך. הסרעפת היא האדמה שמתחתיה
שוכנים מרתפיה החשוכים של "מפלצת המין". היא מכילה את גרם המדרגות
באמצעותו אפשר לרדת ולשחרר את "המפלצת", לתת לה חופש ביטוי רגשי, רוחני ויצירתי.
הסרעפת מכילה את דלת הסתרים דרכה אפשר לעבור ממרתפי הפחד אל החופש,
מתחושת "אני גוף מתכלה" הנלחם את מלחמת הישרדותו, אל תחושת "אני נשמה
נצחית" בוטחת.
על הסרעפת מונח הלב ומתחתיה מונחת הקיבה. כשאנו מזוהים עם הקיבה - אנו
בני מוות מאוימים תדיר, מקנאים ומתחרים באחינו בני האדם. כשאנו מזוהים
עם הלב, אנו חופשיים להיות אוהבים ונאהבים וברי כוח נתינה אינסופי.
החל מנשימת חיינו הראשונה צוברת הסרעפת פחדים המכווצים אותה ומונעים
ממנה את גמישות וקלילות תנועתה. החברה יושבת אצלנו על הסרעפת ומאיימת
על זרימת החיות ועל חופש הביטוי שלנו - מאחר והסרעפת אחראית הן להכניס
אוויר שמחייה את גופנו והן לדחוף את האוויר החוצה כדי לאפשר את הוצאת
הקול, הדיבור והשירה, הפחד מפני החברה ותפישותיה סביב היותנו מלאי חיים,
מיניים ובעלי צורך להשמיע ולהישמע, פועל על הסרעפת ומשתקה.
חוקי המוסר, מה מותר ומה אסור, שבירת האנוכיות לטובת הכלל, הפחד מה
יגידו האחרים, פחד מביקורת, משיפוטיות, מדעות קדומות, מחוסר סובלנות ועוד
הם מעצבי נוקשותה של הסרעפת. היא כאילו אומרת לנו - סימכו עלי, אני אשמור
היטב שלא ידעו מי אתם באמת - כמה אתם תאוותנים, כמה אתם חמדנים, כמה
אתם תאווי בצע, קנאים וכדומה - אני אתקשח ואעזור לכם להעמיד פנים שאתם
צדיקים תמימים, עבדי החברה הנאמנים. צדקנות, צביעות, מוסריות יתר, להיות
הכי בסדר כלפי חוץ הם מבית היוצר של הסרעפת הנוקשה. כשאמא אומרת
לילדיה - דברו בשקט השכנים שומעים, היא פועלת על הסרעפת. כשאבא מביט
בעיניים רושפות על ביתו החוזרת מאוחר הביתה, הוא משתק אצלה את תנועת
הסרעפת.
עצירה חלקית של הסרעפת עוזרת להעמיד פנים, להחניק רגשות, להקפיא הבעה,
להשטיח את הקול, לא להיתפש כמתלהבים וכדומה. כמובן שכל אלו ממשיכים
לחיות בתוכנו, ויש לכבשם ולרדדם בכוח רב, ומתוך כך הסרעפת צריכה לעמול
קשה כדי להפחית את תנועתה. פעמים היא מגיעה לכך שהיא פועלת בהיפוך
לתנועתה הנכונה.
אם חשקה נפשנו לחזור לשמחת החיים הטבעית שלנו, עלינו לשחרר את הסרעפת
מקבעונה ולאפשר לה את החופש שלה, כי החופש של הסרעפת הוא החופש שלנו.