לילה. כולם ישנים. האישה הפראית שבי התעוררה! בחוץ סופה משתוללת, רוחות עזות. פעמונים מצלצלים בחוזקה.
הגשם מידפק על החלון... האישה בפראית לא רוצה לישון! הסופה שבחוץ וזו שבפנים קוראות לי שוב להתעורר, לספר. מהכבר יש לי לחדש? מה עדיין לא סופר? הסיפור שלי הוא לגמרי שלי! וזה מספיק. זהו סיפור על ילדה, אישה, אימא, רעיה, אמנית. אתה ילדה נולדה עם ייעוד. גם היא חוותה את אשר נשים רבות חוות מדי יום בצורה זו או אחרת. היא חוותה ניצול מיני בגיל צעיר מאוד, נזכרה בכך רק בגיל 30 ומאז חרוט על דגלה - אמנית (לא קרבנית!) היא מכוונה למטרה: לרפא את עצמה וסביבתה ולהוות השראה דרך יצירה בריקוד. המטרה נשגבת והדרך לא פשוטה. הרבה עליות ומורדות קיימים בה, הרבה תובנות, הרבה שכחה... ברגעי זיכוך ומודעות גבוהה יודעת שאין מנוס מלהתייצב ולהניף את הדגל בפני כולם. למענה ולמען כל מי שרק מוכנה או מוכן להתייצב אל מול המציאות ולבחור בפעולה! יש לבחור בברירה ולהיזכר שיש אפשרות כזו! חיי היום-יום של התפקידים שלנו מתעתעים בכך שמראה לפעמים שאין זמן לקחת את הפיקוד לידיים ולהחליט, שהגיע זמנה של האישה הפראית לצאת ולהגן על עצמה, על גופה, על חירות מחשבתה, על מהותה הייצרית ותשוקתה ליצור. האישה פראית שבי זועקת את זעקתה והלילה הזה רוקדת את שפיותה. מוקדש באהבה לכל אישה באשר היא.
המאמר פורסם גם כאן »