חיינו מורכבים מסיפורים. סיפורים קטנים, גדולים, שמחים, עצובים, יומיומיים, חד פעמיים פסיפס של סיפורים הנרקם בכל יום ומתווסף לאריג הסיפורים הקיים שלנו.
לקריאה נוספת »
לכל אחד יש סיפור חיים, או לפחות אפיזודה מעניינת מחייו, ששווה מבט נוסף, כמה מאתנו אפילו חולמים בסתר שהללו יועלו על במה.... מסתבר שחלומות האלה יכולים להתגשם
תיאטרון פלייבק מתחיל בסיפור אישי, ומסתיים במופע מאולתר ורגיש בו השחקנים מעניקים פרשנות בימתית לרגעים מהחיים של המספר. המספר הוא מתנדב מהקהל, והוא יכול לספר כל אנקדוטה מחייו: שגרתית או מסעירה, מצחיקה או עצובה. השחקנים משתמשים באיכויות אישיות של משחק, יצירתיות ואימפרוביזציה, כמו גם באיכויות קבוצתיות של אמון, הקשבה ועבודת צוות. הסיפור קורם עור וגידים לעיני הקהל והופך באופן מיידי לשיקופים דרמטיים, מרגשים ונוגעים.
חוויה יוצאת דופן לכל המשתתפים ? לקהל, למספר, למנחה ולשחקנים, אשר לומדים ביחד להקשיב גם למילים וגם בין השורות, גם לתוכן וגם למנגינה. יש קסם בפלייבק, והקסם הזה ממלא את הבמה ברגעים עצובים, מצחיקים, מעוררי מחשבה ומפתיעים. הרגעים האלה הם תמיד חד פעמיים - אין שני מופעי פלייבק זהים, בדיוק כמו שאין שני סיפורים זהים. לא מדובר כאן על המחזת הסיפור כלשונו, או על נאמנות לפרטים הקטנים, אלא על נאמנות לרוח הסיפור, לגרעין. השחקנים משתמשים בסיפור כבחומר גלם, מאלתרים סצנות, מחיים דימויים ומעבדים תמונות ורגשות העולים מהסיפור הספציפי, הבסיס הבלתי מעורער ליצירה הדרמטית הינו הרגישות והכבוד למספר ולסיפור ערך מוסף רגשי ועמוק - תיאטרון פלייבק מעלה על פני השטח דאגות נסתרות, וחושף נושאים לוחצים או מטרידים, חוגג הצלחות, ונותן הכרה פומבית להישגים אישיים. ההתרחשות הבימתית מעניקה למספר את מידת הריחוק הנחוצה כדי לבחון את הסיפור שלו מנקודת מבט של מתבונן מבחוץ, להגיע לסוג מסוים של קתרזיס, ולקבל זווית ראיה חדשה על הסיפור
פלייבק, איננו פסיכודרמה, הפלייבק הוא כלי חוויתי ואמנותי, להבדיל מהפסיכודרמה שהיא כלי טיפולי.המספר איננו משחק בשיקוף. אלא יישב ויצפה מהצד בסיפורו שהתעורר לחיים.