על העקרונות המנחים את דרך העבודה בגישת האקומי(Hakomi), ועל דרכי ההתייחסות לגוף ולמישור הלא מילולי בשיטה זו.
האקומי (Hakomi) היא דרך עבודה אישית וקבוצתית בתחום הפסיכותרפיה המתקדמת. לצד מקורות מן הפסיכולוגיה המערבית, בהם תרפיות גופניות ודינאמיות והבנות הנובעות מן המחקר הנוירופסיכולוגי ומתיאוריית המערכות המורכבות, שואבת הגישה מהשקפות העולם של הבודהיזם והדאואיזם. זוהי דרך עדינה להיכרות עם ההרגלים האוטומאטיים הגורמים לנו סבל לא הכרחי, ומונעים מאיתנו להיות נוכחים באמת עבור עצמנו ועבור הזולת. השיטה נוצרה במקורה כפסיכותרפיה ממוקדת-גוף לפני כ-40 שנה, ע"י ד"ר רון קורץ, פסיכותרפיסט מארה"ב שקיבל לאחרונה פרס על מפעל חיים. היא נמצאת מאז בהתפתחות מתמדת ובהתרחבות יישומית ברחבי העולם.
בהאקומי רואים בגוף מקור מידע עצום ומוקד חשוב לריפוי. ההתייחסות לגוף משמשת על מנת להישאר במגע עם החוויה הנוכחית, כדי להעלות אל פני השטח חומר לא מודע הקשור לסבל, וכדי לתמוך בהגנות ולספק החזקה והכלה מתאימות. בד בבד, המישור הגופני הוא אחד האמצעים להצעת החווייה המזינה הנחוצה לשם ריפוי. גישת האקומי לפסיכותרפיה ולמרחב הבינאישי מבוססת על כמה עקרונות מנחים, התומכים ביעילות ובעדינות בתהליך ריפוי הנובע מעצמו. קווים מנחים אלה משפיעים עמוקות על עמדתם המנטלית של השותפים לתהליך, ונותנים את הטון להתרחשות כולה. אפרט אותם בקצרה, ואתאר כיצד באות לידי ביטוי צורות ההתייחסות לגוף בדרך עבודה זו.
טיפוח `נוכחות אוהבת` (Loving Presence): נוכחות אוהבת היא גישה הקשורה לאיכויות מסויימות של קשב, תפיסה ורגש. תפקידה לאפשר לתהליך החקירה והריפוי להתרחש בטבעיות ובספונטאניות, בסביבה בטוחה באמת. זהו מעבר מנטאלי שהעובדים בדרך זו לומדים לעשותו באופן רצוני. מתוך רגש כנה של קבלה ואמפתיה, ותוך התמלאות בהשראה מן היופי והכוחות האנושיים המזוהים אצל האחר, מוצאים עצמם גם המנחים והמטפלים מלאים ומוזנים. נוכחות אוהבת אינה באה על חשבון ראיית הדברים כפי שהם. למרכיב ה`נוכחות` מקום מרכזי ביותר בגישה זו, ומשמעו עיניים פקוחות לרווחה גם אל מול הסבל, המגבלה והקושי. קל ללמוד נוכחות אוהבת, לטפחה וליישמה בעזרת תרגילים מובנים, והשפעתה על הסיטואציה מהפכנית בפשטותה. האווירה ההרמונית והמיטיבה הנוצרת מעוררת מינימום התנגדויות ויוצרת מרחב המזמין תהליך עמוק של גילוי עצמי.
התמקדות בחוויה הנוכחית (Focus on Present Experience): בהאקומי מפתחים יכולת התבוננות שקטה פנימה בחוויה הנוכחית על כל המישורים המרכיבים אותה: תחושות גופניות, רגשות, מחשבות, דימויים וזיכרונות, משמעות ותובנות. מצב זה של קשב פתוח נועד להחזיק חלל פנימי המזמין אליו את מה שרוצה לעלות מן הלא מודע, ומאפשר תודעה גמישה ורצפטיבית; תפקידו לתמוך ביכולת לחוות חוויות חדשות, להשתנות ולהתרפא. עבור מנחים ומטפלים, מצב התודעה המרווח מאפשר פתיחות לקליטה מעודנת של הזולת כפי שהוא, וראייה מעמיקה אל תוך הדפוסים האוטומאטיים המכוונים אותו, מנקודת מבט לא שיפוטית ומלאת חמלה והערכה.
התנהלות ב`גישה ניסויית` (Experimental Atittude): במצב מודע ופתוח זה נערכות התנסויות פשוטות שמטרתן לגלות את הדפוסים האוטומאטיים השולטים באדם, גורמים לו סבל ומגבילים אותו. התנסות כזאת יכולה להיות ביצוע מודע ומכוון של מחווה פיסית כלשהי או האזנה למשפט מסויים האמורים לגעת בחומרי ליבה חשובים שהמטפל מזהה אצל האדם שעימו. בסקרנות אמיתית, ללא ניסיון לדחוף לכיוון כלשהו ולתקן, מתבוננים יחד בתגובות העולות מן הניסוי. תוך תשומת לב מתמדת לדקויות החווייה המתבטאות בדרכים שונות, ותוך סיפוק ההכלה הדרושה, מתקדמים בעקבות התגובות הללו ובוחנים את התבניות ההרגליות שהן חושפות.
תנועה ישירה לכיוון `הזנה` (Direct Movement towards Nourishment): ההתנסויות האמורות מעוצבות כך שהן ממלאות תפקיד כפול: מחד הן מעוררות וחושפות חומר רגשי טעון, ומאידך הן מציעות את `החוויה החסרה`, אותה חווייה מאזנת ומזינה שנחסכה מן האדם בראשית חייו, ונותרה חסרה כתוצאה מהרגלים מגבילים ומכווצים שנוצרו סביבה. הצעת המרכיב החווייתי שנמצא חסר ונחוץ מתבצעת בצורה חיה ומודעת, במסגרת מערכות היחסים הקיימות. חוויות מיטיבות כאלה מאפשרות בחינתם של דפוסים רגשיים ומחשבתיים הכרוכים בהן, וכן מספקות צרכים אנושיים בסיסיים שנשללו מהאדם בעברו. עצם ההתנסות בהן במצב של מודעות מלאה מציג אלטרנטיבה קיומית ברת-קיימא, ומביא לשינוי אמיתי בעולמו הפנימי ובחייו של האדם.
מה שמוביל את התהליך הינם ביטוייו הלא מילוליים של הלא-מודע, המציג עצמו כל העת בפני המטפל בשיטה זו.
הגופני והבלתי מושגי נתפסים בגרסה זו של השיטה כדרך המלך אל הלא מודע האדפטיבי. הלא מודע האדפטיבי כולל את אותם דפוסים הגנתיים שהתפתחו כתגובה להתנסויות קשות (בד"כ בינקות ובילדות), והפכו מהתנהגויות בעלות ערך הסתגלותי לגורמי סבל הפועלים באופן נוקשה ואוטומאטי. ככאלה, הם מנהלים את חיינו מבלי שתהיה לנו מודעות כלפיהם, ומבלי שתהיה לנו שליטה על השפעתם עלינו. איש המקצוע בשיטת האקומי מיומן בתשומת לב למישור הלא מילולי, על התבטאויותיו הדקות והמעודנות ביותר: הוא מבחין בסממנים גופניים או לא מילוליים אופייניים אצל הנעזר בו, ומשתמש בהם כדרכי גישה המובילות, דרך השכבות הגיאולוגיות שהצטברו מעליהן, ישירות אל החוויות שיצרו אותן בעבר. הוא מזמין בעדינות את המטופל לבוא עימן במגע ולחקור אותן, וזאת ע"י יצירת אותן התנסויות פשוטות המעוצבות בהתאם לצרכיו של אותו האדם ברגע ההווה, והמאפשרות לחומרים בעלי מטען רגשי משמעותי ולהרגלים מן לא-מודע האדפטיבי להתגלות. כאשר מתקרבים לאלה, מתעוררים עימם באופן טבעי גם רגשות וזיכרונות, ומצבים שונים הדורשים ויסות והכלה. המטפל מציע תמיכה בהגנות ובהתנהגויות של ניהול עצמי הנובעות ממצבים אלה, והחזקה פיזית ונפשית מתאימה.
תבניות גופניות רבות מופיעות על מנת לנהל מצוקה כלשהי, לגונן או לנחם. שלא במודע עשוי אדם, למשל, להימנע מקשר עין ישיר מתוך פחד להיחשף; לכווץ כתפיים כדי לחוש בטוח יותר; להנמיך עצמו כדי למנוע קינאה. בהאקומי, במקום לנסות לאלץ את הגוף להתיישר כלפי מצב כלשהו הנתפס כרצוי, עושים במודע את מה שהיה עד כה אוטומאטי, ובוחנים בתוך כך את שרשרת התגובות הקשורה להרגל זה. כך למשל, ניתן להגזים את כיפוף הכתפיים (זוהי דוגמא לניסוי פשוט), ומתוך ההתבוננות בהשפעה שיש לפעולה זאת, לגלות מה היא משרתת ולמה היא קשורה. כשעובדים בקבוצה, אפשר שאחד מהחברים אף יתמוך פיסית בכיפוף הכתפיים של האדם המתבונן פנימה. תמיכה כזאת מעבירה לגוף ולתודעה את המסר שמה שהם זקוקים לו הינו לגיטימי ומקובל. כשמישהו אחר מחזיק עבורנו את מה שאנו בד"כ משקיעים בו כ"כ הרבה אנרגיה, מתאפשרות הרפיה והקלה, ומבט לתוך רכיבים נפשיים עמוקים יותר שלא יכלו להציג עצמם קודם לכן, בהעדר החזקה מתאימה.
ההתנהלות בגישת האקומי מכוונת לתמוך ב`מה שרוצה לקרות`. ללא המאמץ לשנות וללא כוחנות, מתוך סקרנות ובתנועה אל המיטיב והאותנטי, נתקל התהליך במינימום התנגדויות ומתקדם באופן פרדוקסלי מהר ורחוק יותר.
If you want to become whole,
let yourself be partial.
If you want to become strait,
let yourself be crooked.
(דאו דה-ג`ינג, מיטשל, 22)
השיטה אינה עוסקת בפרשנות ובשיחה על הדברים. הניסויים הנערכים מתוך קשב פתוח מאפשרים מצב בו החלקים הכאובים והנזקקים מן העבר נוכחים באופן חי ומוחשי, ופוגשים במשאביו של האדם כפי שהוא בהווה, ובמשאביו של המטפל או של השותפים לתהליך. ניתן אז לבחון את האירוע המכאיב מתוך מגע מלא עימו, אך לאור תבונתו וכוחותיו של האדם שהתבגר מאז (או שאינו נמצא בתנאים הקשים ההם), ובסביבה הבטוחה שמספקת הסיטואציה. המטפל מציע אז את אותה חוויה חסרה לה נדמה שהאדם זקוק לשם רווחתו הנפשית. חוויות מיטיבות כאלה, נפשיות וגופניות, כאשר הן חוזרות על עצמן ועוברות אינטגרציה, משנות את ארגונו הפנימי של האדם והופכות לחלק מרפרטואר החוויות הזמינות לו. כך מושלם מהלך שנותר בעבר ללא מענה, ומתאפשרת התרת דפוסים גורמי סבל המובילה לריפוי עמוק ולהתפתחות. ההרגלים הפנימיים הופכים נוקשים ואוטומאטיים פחות, והפתיחות לאפשרויות הווייה בריאות ושלמות יותר צומחת ועולה.