הרקע הנפשי לבעיות גוף מזמן ידוע ? אבל מה לגבי הרקע הגופני לבעיות נפשיות?
מושג "בריאות" לפי הרפואה ההומיאופתית קשור ישירות לצד הנפשי. ההומיאופתיה מתמקדת ביחסי הגומלין בין הגוף והנפש.
הקשר בין גוף ונפש אינו רעיון מעורפל אלא מדריך מעשי בחיפוש תרופות, הבנת סימפטומים פסיכולוגים הכרחית לפעמים למציאת התרופה למחלה הפיזית ולהיפך, הבנת משמעותו של סימפטום פיזי (מיגרינה, אסטמה או בעיית כבד וכו) תוביל להבראה מבעיה מנטלית או רגשית.
למשל: אדם הבריא מטרשת נפוצה אחרי שברר את הקונפליקט לגבי יחסים זוגים (נכונות לרצות את בת זוגו מצד אחד מול טינה ועלבון קיימים שלא בוטאו) , והבנה זו הובילה לתרופה נכונה שקידמה אותו מבחינה נפשית וגופנית לקראת בריאות רבה יותר (ושנתה את תפקודו במערכת הזוגית).
הרופא גלן מהמאה השניה לספירה כתב שנשים בעלות אופי דכאוני סיכוייהן לחלות בסרטן עולה בהרבה על זה של נשים עליזות
ב1846 כתב ד"ר ולטר היל את הדברים הבאים:
""אומללות נפשית, התהפכות פתאומית של המזל, ומצב רוח קודר באופן תמידי .. אלה הם גורמי המחלה החזקים ביותר.. תכופות ניתן להבחין בעובדות המשכנעות האלה, הטלת ספק בכך נראית כמו מלחמה בשכל הישר""..
מחקר סטטיטסטי ראשון נערך ב1893 בידי דר סנו ועל סמך המחקר שבדק לחצים נפשיים בשנה שקדמה להופעת סרטן אצל מאתים וחמישים חולות בסרטן השד הוא הגיע למסקנה הבאה:
"גורמים ישירים שיש להם השפעה על מחלה הם נוירוטיות, משבר נפשי, עמל מפרך ומחסור.. אדיוטים ומשוגעים פטורים באופן בולט מסרטן על כל צורותיו..."
ברור כיום שלחצים נפשיים מביאים להתפתחות סימפטומים גופנים. פחות ברור שטיפול לא נכון בסימפטומים הגופנים מביא לסימפטומים מנטלים ורגשיים, ואף לסימפטומים גופנים חמורים יותר.
מנקודת מבט הומיאופתית מחלות נפש רבות בתקופתנו הן תוצאה ישירה של טיפולי הרפואה הקונוונציונלית המדחיקה מחלות גופניות, ואת המחיר של ההדחקה אנחנו משלמים במחלות ומצוקות נפשיות. הדחקה היא העלמת הסימפטומים בלי טיפול בגורמים העמוקים להופעתם. טיפול שלא נוגע בגורמים העמוקים למחלה יביא ליצירת סימפטומים קשים יותר בהמשך ואף עלול להביא להפרעה נפשית.
לחצים רגשיים שלא מטופלים לאורך זמן יביאו לפגיעה באברים פחות חיוניים, לא מוח ולב יפגעו אלא אוזן ועור. הסימפטומים יהיו דרך להגיב על לחצים ולמעשה להשתחרר מהם תוך כדי התמרתם למחלה פיזית. אברים פחות חיונים יפגעו כדי לשמור על תפקודים של אברים חיונים יותר.
האורגניזם בוחר את הדרך הזולה ביותר, הוא בוחר "להקריב" את מה שפחות חשוב. הדחקה של הסימפטומים ה"קלים" באמצעות תרופה קונוונציונלית כמו אנטיביוטיקה ? "סותמת" את הדרך הקלה יותר לחזור לאיזון (על ידי יצירת סימפטום פיזי פשוט), וכך יצטרך האורגניזם להקריב אברים יותר חשובים לשם שמירה על איזון במערכת.
בקליניקה רואים למשל הדחקת בעיות בעור באמצעות משחות קורטיזון, ובעיות בדרכי הנשימה שמתפתחות מייד אחרי כן.
אפשר להבין גם תוצאות לוואי נפשיות של תרופות מסויימות (כמו דיכאון אחרי שימוש בקורטיקוסטרואידים או אפילו אנטיביוטיקה) כתוצאה של ההדחקה שתרופות אלה עשו, כלומר הטיפול הקונוונציונלי לא אפשר לגוף לקיים את הסימפטום הפיזי שתפקידו היה להקל על המערכת הרגשית וכך כתוצאה מה"טיפול" בו החריף המצב הרגשי - הדיכאון.
גם סימטומים נפשיים לא כדאי להדחיק, הדחקה של סימפטום נפשי יכולה להביא ליצירת סימפטום מנטלי (איבוד זיכרון, בלבול הפרעת קשב וריכוז ועוד), ולהתפתחות של סימפטום פיזי חמור ומסוכן יותר (סכרת, עליית לחץ דם ועוד ועוד).
הדחקה היא מה שנעשה בעזרת תרופות קונוונציונליות, ש"תוקפות" את הסימפטום ברמה פיזיולוגית. (תרופות הרגעה, שינה, אנטי דיכאוניות וכו), עדיף, אם אפשר, להשתמש בתרופה הומיאופטית שמחזקת וממקדת את יכולת ההתמודדות של האדם עם הלחצים המופעלים עליו, ולא מדחיקה את הסימפטום שהגוף בחר ליצר כדי להקל על המצב הרגשי.
רציתי להדגיש שטיפול נפשי או גופני הוא למעשה טיפול במערכת מורכבת יותר מכפי שנראה וטיפול בחלק אחד, בין אם זה הפיזי או הרגשי יביא לתוצאות והשפעות על חלקים אחרים. כל זה לא נלקח בחשבון על ידי הרפואה הקונוונציונליות וכשמתפתחים סימפטומים חדשים בעקבות טיפול סימפטומטי, לא נשאלת על ידי הרופאים השאלה מה היה קודם . אחרי הדחקות רבות כבר אין דרך לחזור אחורה ולהתיר את הפלונטר והטיפול יהיה תמיד בתוצאות העגומות של ההדחקה כלומר בסימפטומים חדשים שהרפואה עצמה יצרה.
המאמר פורסם גם כאן »